בית דוד (דרשות) לב

לא נאמר בו מבואר מאמר ויעש. כי עודנו לא נגמר תיקון שלימותו. עד שישלים עצמו וזהו דבר הכתוב ואתחנן [דברים ד'] ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. כי מליצת לעשותכם הנאמרת בכתוב אין לה מובן. ויותר הי' צודק אומרו לעשות אותם. אמנם יובן לפי המדובר כי ע"י קיום המצות חוקים ומשפטים יהי' נגמר תיקון עשייתכם. עד שתהי' אתם העושים את עצמכם. וכן הוא במדרש מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם וזהו עצמו כוונת הכתוב [ישעי' י"ג] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ויש להעיר בו כי מדוע אמר מליצת אף בעשי' ולא אמר כן ביצירה אף יצרתיו או כי לא יאמר כלל. אמנם הוא מבואר לפי דברינו. היות כי בבריאה ויצירה. אין להאדם דבר בו זולתי ה' לבדו הוא הבורא הוא היוצר. אולם בעשי'. יהוא גמר תיקון שלימותו. הנה העיקר בזה הוא האדם עצמו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך עכ"ז בזולת סיוע מה'. לא הי' אפשר להתגבר על יצרו. כמאמר חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. ואמרו עוד הבא לטהר מסייעין לו אשר מבואר מזה כי גם גמר עשייתו אף כי הוא הפועל בעצמו עכ"ז לא יתכן לו בזולת סיוע מאת ה'. ולזה אמר אף עשיתיו והוא מבואר. **(הגה"ה אמנם לחז"ל דרך אחרת בביאורו. והוא אמרם ז"ל בפ' שנו חכמים כל מה שברא הקב"ה בעולמו. לא בראו אלא לכבודו. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר ה' ימלוך לעולם ועד. ונתקשו המפרשים בהבנת הך ואומר. כי מה ענין זה אל הקודם. עיין במדרש שמואל. והנראה בביאורו עפ"י מה ששמעתי מאדמו"ר הגאון החסיד אור עולם מוהר"ח זללה"ה בביאור דבר הכתוב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. כי נקט בקרא הוה עבר ועתיד בהיפך הסדר. העבר הוא קודם בזמן לההוה. ויותר הי' למנקט עבר הוה ועתיד. ואמר בזה כי הך קרא נקיט עפ"י סדר השתלשלות העולמות בהדרגתן מלמעלה למטה. כי בעולמות העליונים אשר אין להרע מבוא שונה ככתוב לא יגורך רע הנה מלכותו בהוי' אחת מראשית הבריאה עד עתה לעולם. ולזה כינוי מלכותו שמה בתואר הווה. אמנם בעולם העשי' הלזה. הנה בטרם הטיל הנחש הזוהמא קודם שחטא אדם הראשון וכן בעת שעמדו ישראל על הר סיני שפסקה זוהמתן. אז הי' גלוי וניכר כבוד מלכות: גם בעולם הלזה. אולם כעת בהתגבר הרע והזוהמא. עד כי כל העמים הקדומנ' סרו מאחרי ה' וגם אנחנו העם הקדוש הישראלי הגם כי ידענו כי מלכותו בכל משלה. עכ"ז אין מעשינו בעו"ה מסכימי' לידיעתינו. והיא הכל לסיבת הרע הזוהמא הנאחז בתוכינו. ולזה אנו מבקשי' בתפילת ר"ה ובכן תן פחדיך #כו' ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו ה' אלהינו שהשלטן לפניך. והרצון שיעשו כפי ידיעתינו ולא כפי מעשנו. ולזה כינוי מלכותו בעוה"ז הוא בתואר עבר כי בזמן העבר בטרם חטא אדם הראשון ובשעה שעמדו אבותינו על הר סיני. הי' נגלה כבוד מלכותו. אולם בנוקבא דתהומא רבה מקור הקליפות וזוהמתן שמה לא נתפשט עודנו כבוד מלכותו בשום זמן מהזמנים. כי לו הי' נתקן שוב לא הי' מקום להרע להתגבר עוד על פני תבל. ורק לעתיד אי"ה לעת קץ בביאת משיחנו. אז נקווה שיבוער הרע מכל וכל והרשעה כולה כעשן תכלה ואז יתפשט כבוד מלכותו גם שמה ולזה אמר ה' ימלוך לעולם ועד. כי לעתיד יתפשט כבוד מלכותו גם שמה אלה הם דברי אדמו"ר. וראויים הם למי שאמרם. ובאלה נתבאר כוונות התנא דברייתא באמרו כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. ועל זה הביא ראי' מקרא דכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והכוונה לפי דבריו על סדר הדרגות העולמות. בריאה. יצירה. עשי'. ירצה כי אף עולם הגשמיי הלזה גם כן נברא לכבודו. ועל זה הוקשה לו הלא עינינו הרואות כי בעו"ה אינו מתפשט כל כך כבודו בעולם העשי' הלזה ובפרט בנוקבא דתהומי' רבא מקור טומאת הקליפות וזוהמתן אשר מעולם לא זרח עליהן אור מלכותו. וא"כ אי' איפוא כבודו. ולזה הביא מקרא דה' ימלוך לעולם ועד. לאמר הגם כי כעת עודנו לא זרח שמה אור כבודו. עם כל זה לעתיד אי"ה ימלא כל הארץ כבודו. והוא מבואר שים לבך לדברים האלה כי עמוקי' הם:)** וזהו עצמו כוונת חז"ל במה שאמרו במדרש [רבה פ"ח] במי נמלך בנפשותיהם של צדיקים. והכוונה שגמר העשי' בתיקון שלימותם. יהי' כביכול עפ"י שנינו. והוא מבואר ונפלא לפי דברינו. וזהו דבר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. כי מליצת לעשות את השבת אין לה מובן. וכי היא דרך שיחת נשים בהכינם מטעמים לענג את השבת לכנות זה בשם עשיית שבת. אתמהא. אמנם יובן לפי דברינו להיות כי ששת ימי המעשה נגמר ענין שלימותם בבריאותם ולזה נאמר בהן תואר עשי' ככתוב כי ששת ימים עשה ה'. וכפי אשר הקדמנו בשם המדרש. כי בששת לא נאמר רק ששת להורות כי הימים עצמן נעשו. אולם יום השבת שבו התחיל ענין הברכה והוא התהוות היש מיש. כאשר נאמר ויברך אלהים את יום השביעי וכפי אשר בארנוהו בדרוש לז' של פסח ולכך כל שפע ברכה שבששת ימי המעשה. כולם נמשכים מברכת יום השבת. וזהו באמצעות שמירת המצוות התלויים בו. ולכך לא נגמרה שלימות עשייתו כי אם בשמירתו. ולזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת והוא מבואר: המורם מדברינו. היות כי העולם בכללו וגם האדם בפרטו. נבראו ע"י מחשבה דבור ומעשה. אמנם הדבר מבואר כי הגם כי בענין בריאת העולם הלזה. וגם לענין בריאת האדם נכללו שלשתן. עכ"ז לא ימלט שישנו בריאות. שנאצלו מכח המחשבה לבד. ולא נשתתפו עמהן הדיבור והמעשה והמה כלליות בריאות הנאצלים העליונים וגם יש מהן שלא נבראו רק במחשבה ודיבור ולא יצטרף עמהן המעשה. כי העולם הלזה והאדם לחומרייתם הוצרכו להתגשם כביכול על ידי מעשה. אבל הנאצלים הנבראים העליונים יספיק להן המחשבה או הדבור. לבד כי מכל אחת מהנה יצאו אל הפועל בראיות נכבדות מכל אחד ואחד לפי ערכו. יען כי כולם נבראו בכח התורה ולזאת לעומת זה גם התורה בכללה. הנה פרטי מצותי' נחלקות לשלש. אלה. כי יש מהן מצות התלויות. במחשבה לבד והמה לאהבה את ה' וליראה אותו ולהאמין באחדותו יכולתו והשגחתו. וכי ידבר אלהי' את האדם וכהנה רבות ממצות התלוים בעיון ובמחשבה לבד. ויש מהמה התלויות בדבור כהגיון התורה והתפילה ולהודות לה' על כל הטוב אשר עמנו ודומיהן וכלליות מעשי המצות המה נתלים במעשה. ולכך ע"י פעולתינו בקיום התורה והמצות. אנו מוסיפין כח בגבורה של מעלה. בכל הנאצלים והנבראים המכוונים לעומתן. כי ע"י מצות התלוים בעיון ובמחשבה אנו מוסיפי' אור בנאצלין העליונים שיצאו אל הפועל ע"י מחשבה לבד. וכמו כן לעומתם במצות התלויו' ומעש' וככה לעומת. זה גם בהפכו. כי גם מצות ל"ת המה נחלקים ג"כ למחשבה דבור ומעשה. כי מחשבת ע"ז הקב"ה מצרפה למעשה. שנאמר למען תפוש את בני ישראל בלבם. ומהן מצות ל"ת התלויים בדבור כברכת השם ולשון הרע ורכילות ושקר וכזב ודומיהן. וכלליות המצוה אשר לא תעשינה. המה התלוים במעשה. וגם הפגם הנמשך מהן. הוא הכל בנאצלים. ונבראים עליוני' המכוונים לעומתן. כי את זה לעומת זה עשה האלקים. ויען כי המחשבה היא כלליות כפי אשר קדמו אמרינו כי במחשבה נבראו הכל בבת אחת. לזה המצות התלויות במחשבה. המה שורש וכלל לכל המצות. כמאמר הזוה"ק כל פיקודא דלא הוי בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא. נמצא כי האהבה והיראה מצטרפין לכל המצות. והאמונה הוא שורש כולם. כי מבלעדה לא יכון דבר. וכמו כן בהיפוך ח"ו. הנה אמרו המודה בע"ז ככופר בכל התורה וכמו כן אמרו במחלל שבת שהוא מומר לכל התורה יען כי בשמירת שבת נתלה אמונת החידוש. אשר הוא שורש האמונה ויסודה

אמנם בזולת שלשת בחינות אלו. והמה המחשבה והדיבור והמעשה יש עוד בחינה ממוצעת בין המחשבה והדיבור. והוא הברת הקול פשוט. כי בטרם יבטא האדם איזה דבור בשפתיו. הוא מוכרח להוציא קול פשוט. דרך הקנה מרחיפת כנפי הריאה המנשבים לתוך הקנה ומולידים קול. כי הדבור האנושיי ענינו הוא. כעין הכלי זמר העשוי