בית דוד (דרשות) כט

מכונה בשם עקב. יען כי העקב הוא סוף הבנין הגופני ותחתיתו. וככה לעומת זה גם הטובות הגשמיות הנמשכות הוא סוף השתלשלות האור הנפעל ע"י מעשי המצות ותחתיתן. והוא מבואר. ובמדרש ראה אנוכי ניתן לפניכם היום ברכה וקללה. אמר ר' חגאי משאמר הקב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא הרע' באה מאילי', על עושי הרע והטובה באה מאילי' על עושי הטוב. ודבריהם מכוונים ומתאימים לכל מה שכתבנו

אולם ההבדל בין שני אלו מיני הגמול הוא מבואר כי מלבד שזה רוחניי וזה גשמיי עוד נוסף ע"ז כי הגמול העקריי. והוא התאחדות והתלבשות נפשו באור המצוה לעוה"ב הוא מחוייב. יען כי הוא לו לבדו ואין לזר אתו ולזאת בא יבוא בלי ספק. אמנם הגמול השני הנמשך לעוה"ז. האף כי גם הוא נמשך מהן בעצם. עכ"ז יען כי דרך הגעתו אלינו חוייב להיות בהכרח. דרך השתלשלות ריבוי העולמות המתחלפים בזה אחר זה עד כי יורידו לנו די שפעתן ארצה ולכך הטובה הנמשכת מהן. מגיע לכל יושבי תבל. כדבר הכתוב ברבות צדיקים ישמח עם. ולזאת יתואר לפעמי' כי האיש העושה אותן יהי' נעדר ומשולל מהטובות האלה הגם כי הוא הוא הסיבה עצמיית להן. וכמאמר חז"ל כל העולם כולי ניזון בשביל חנינא בני. וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ואמרו עוד חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא. אלא במזלא תליא מלתא. רק לפעמים ישקיף הקב"ה עליהם לטובה דרך השגחה פרטית שיקבלו מהטוב גם בעוה"ז דרך מתנת חנם. למען יתענג בדשן נפשם ויוכלו לקיים התור' והמצוה מתוך הרחבת הלב. כי עניות המה מעבירין את האדם על דעת קונו. ולזאת הטוב המושפע להם בעוה"ז אינו בדרך גמול ושכר רק כי הוא הכנה לקיום המצות ככתוב תהלים ק"ה] ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו והוא מבואר. וכבר נתבארו דברים אלו באורך בדרוש לברכת כהנים. שים עינך עליו

והנה המבואר מדברינו אלה כי תכלית כוונת פרי עשיית המצות המבוקשת מאתנו הוא לכוון בעשייתן אל השכר המחוייב הנמשך מהן בעצם והוא לקשר נפשו ורוחו ונשמתו באור זיו זהרן ובמקור קדושתן העולה למעלה ראש ולהתלבש ולהתעטר בהם ליום שכולו טוב. עד כי יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו לאור באור פני מלך חיים. אולם הכסיל ובער אשר לא יבין את זאת ולא ישית לבו לזה. אפס כי כל פרי מגמת כונתו. לא יהי' רק למען יקבל עליהן טובה גשמיית. בזה הנה ידמה בדמיון גמור לאיש אשר מצא חן בעיני המלך עד כי קרא אותו המלך להיות מאוכלי שולחנו תמיד כל הימים כאשר קרה לברזילי הגלעדי עם דוד המע"ה. והנה מהמבואר כי לאיש אשר אלה לו ימצא לו שתי פנים מהטוב האחד והוא העיקרי במה שזכה להיות תמיד מרואי פני המלך אשר הוא המעלה הנפלאה אשר אין למעלה הימנה. והשנית התענוג הגשמיי להתענג בדשן נפשו עלי נופת צופים ותפנוקי המלכים בהיותו מאוכלי שולחנו. והאיש הלזה לרוב סכלותו לא שת לבו לעיקר המעלה והוא זכייתו להיות מרואי פני המלך. כי שם פני אל התענוגים הגשמיים הנמצא בשולחן המלכים לאכול מעדנים ולשתות ממתקים. ולזאת הרהיבה איתו נפשו לבקש מאת המלך לאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. תגדל נא חסדך עמדי להפריש לי מנת חלקי ולשלחה לביתי. יען כי קצה נפשו בעיקר המעלה. לבעבור כי לא ניסה באלה לשבת ללחום את מושל כי אז בלי ספק כי יצטרך לפעמים לכבוש את יצרו מלמלא כריסו בפת בג המלך למען לא יתגאל שולחן המלך בקיא צואה הנמשך מפאת ריבוי המאכל והמשתה. וגם כי יצטרך לשמור פיו ולשונו ולמעט בדיבורו בכל היכולת. ויתר הפרטים מהמדות המוסריות הנאותים ליושבי שלחן המלכים. ולזאת יבחר לו להתענג בדשן נפשו עלי נופת צופים. והוא בשבתו עם אנשי ביתו ואימת המלך לא תבעתוהו. והנה בזה גילה על רוב סכלותו ועוצם שטותו כי עזב את עיקר המעלה בהיותו מרואי פני המלך ולא שת לבו רק אל התענוג הגשמיי אשר ישיגנו מהאכילה ושתי' כדי בזיון יקצף. וכדמותו וכצלמו ידמה לזה בדמיון גמור. האיש אשר יעביד את ה' על מנת שישיג מהטוב בעוה"ז ויותר אין כי זה לאות על עוצם שטותו כי עזב את עיקר המעלה. והוא לקשר נפשו רו"נ באור קדושת המצוה ובמקורה העליון אשר על ידי זה יעמד חי לפני ה' לעוה"ב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולא ישית לבו רק אל התענוג הגשמיי אשר ישיגנו בזה. וזה עצמו כוונת התנא האלקי באמרו אנטיגנוס איש סוכו אומר אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס אשר נתקשו המפרשי' בהבנתו. אמנם יובן במה שכתבנו להיות כי מליצת פרס הונח בדברי חז"ל על זה הענין עצמו. והוא המקבל מנת חלקו לאכול לבדו בשבתו בביתו. כענין אמרם במס' ערובין [ע"ז א'] חמש נשים מקבלת פרס מבעליהן וחמש עבדים מקבלים פרס מרביהן במקבלי פרס שנו כו' עיי"ש. שהכוונה שמקבלים ההוצאה מרביהן או מבעליהן. ואוכלים בבתים לבדם כי אמירת מליצת פרס הוא כינוי אל החלק הנפרס ונבדל משרשו. כענין פריסת לחם בכדי אכילת פרס. ולזאת הונח גם על המקבל די סיפוקו מרבו ואוכלו בביתו והוא מבואר. ולזה כיון התנא האלקי להורות לנו הדרך הנכונה בכוונת קיום מעשי המצות. שנעשה אותם מפאת שכרם העצמיי והיא לאור באור פני מלך חיים לעוה"ב ולהיות מרואי פני המלך ולא נסכל בכוונתם ככסיל ובער אשר לא יחפוץ רק בשכר אשר ישיגנו בעוה"ז המכונה בשם קבלת פרס יען כי נדמה בעינינו אל השואל מאת המלך להפריש לו מנת חלקו בשבתו בביתו ופני המלך לא יראה עוד אשר נתבאר ענינו ורוב סכלותו ועוצם שטותו. ולזה אמר אל תהי' כו' על מנת לקבל פרס. והוא מבואר ונפלא לפי דברינו

וענין אמרו אל תהי כעבדים המשמשין את הרב. אשר הוא משפט בלתי מתהפך בשוה. כי לפי הנדמה יותר הי' צודק אומרו. אל תהי' כעבדים העובדים את האדון. או כתלמידים המשמשין את הרב כי אז הי' משפט מתהפך בשוה לא כן עתה כי פתח בעבד וסיים ברב. אשר לא סיפי' רישי' ולא רישי' סיפי'. גם זה יתבאר על דרך מה שכתבנו. כי הכוונה לו להוסיף עוד בגנות כוונת זאת העבודה ובפחיתותה מפאת הדברים המצטרפים לזה. והוא מפאת הנעבד והעובד ועצם העבוד'. ויתבאר ע"ד מה שאמרו בזוה"ק פקודא דא למדחל בר נש ממרי' בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכולא עלמין. וכפי הפירוש הנכון שפירשנו בו בדרוש המתאוננים והמתאווים עיי"ש בהגה"ה ובמעט ההשקפה וההתבוננת יתבאר לך כל אלה שים עינך על כל האמור שמה ויונעם לך

המורם מדברינו אלה היות כי פרי הגמול המיועד לנו בתורה חלף מעשי המצות. אם הרוחני ואם הגשמיי. הכל נמשך מהן בעצם כענין הזריעה והקצירה. וכי אלה שני מיני הגמול נובעים ונגרים ונמשכים משורש אחד וממקום קדוש יהלוכון. בהיות כי ע"י מעשי המצות אנו נותנין עוז ותעצומות ומוסיפין כח ואור גדול במקור קדושת התורה והמצות בשרשם העליוני ובכל הנאצלים ונבראים עליונים המכוונים לעומתן. להיות כי גם המה נאצלו ונבראו בכח התורה עפ"י ציור פרטי מצותיו ובאלה תתקשר ותתלבש ותתעטר נפשו ורוחו ונשמתו. אחרי הפרדה מעל גויויתינו ואדמתינו ותזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ומזה יומשך ג"כ שפע שבע רצון. לכל שוכני תבל יושבי קצה ארץ נושבת הלזו. בהיות כי ע"י כח ריבוי האור הניתוסף בהם יריקו די שפעתם ארצה. ונמצא כי אלה שני מיני הגמול ממקור אחד יצאו. ואין הבדל ביניהם רק כי הרוחני הוא ראשיתו והגשמיי הוא סוף ואחריתו. ככתוב והי' עקב תשמעון וכפי אשר קדמו אמרינו בביאורו. ובזולת המעשה הטוב בקיום המצות. הנה נמנע מאתנו השפעת הטוב. כאשר לא תיתכן הקצירה בזולת