בית דוד (דרשות) כד

ולעומת ברכת ישא המסיימת בשלום. שענינה הוא התקשרות כל הדברים ההפכיים זה בזה. וכולם בעצמותו יתברך אמר למה תהי' כאיש נדהם. שהוא מגזירת נדה הנאמר על הנקבה. ובהנשא המאמר על הזכר יאמר נדהם. [כן ביאר השם הזה הרב בעל אפיקי יהודא] אשר ביאורו הוא מתנודד ירצה שעתה בעת צרה כביכול מתנודד הוא מאתנו. על דרך מה שאמר הכתוב אלך אשובה אל מקומי. עד אשר יאשמו ובקשו פני. בצר להם ישחרונני. וכפי שבארו בו חז"ל במאמר עשר מסעות נסעה שכינה עיי"ש. ולזה סיים ואמר ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. ירצה אחרי שבאמת אנו מקושרים בך בקשר אמיץ וחזק. רק שהוא בהסתר פנים. לבל יראו בדיו החוצה. ככתוב אכן אתה אל מסתתר. וא"כ מדוע זה לא יתגלה כבודך על פני א הארץ. כאשר תפליא לנו להחליצינו מצרותינו ולהושיענו מצרינו. הנה נתבאר כי גם שלש מקראות אלו. יש להם קשר וייחס אל שלשת הברכות של ברכת כהנים

והנה המקראות האמורות בנעילה יוה"כ. הנה הנם מבוארים תכלית הביאור שהם מכוונים מול שלשת הברכות הנזכרות. כי לעומת ברכת יברכך. שהוא שפעת הטוב הזמניי. לעומת זה אמר כי כן יבורך גבר ירא ה'. אשר הוא מבואר ג"כ שנמשך אל מה שקודם לו באותו מזמור אשתך כגפן פורי' בניך כשתילי זתים. אשר המה טובות זמניות ונגד ברכת יאר. אמר יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים אשר כבר בארנוה במוספי דשבתא שהם מכוונים זה לעומת זה. ולעומת ברכת ישא המסיימת בשלום. וענינו הוא השגת השלום האמיתי. בשתי חלקי יצירתינו. והוא הנשמה עם הגוף שיתאחדו ויתקשרו זה בזה בקשר אמיץ ונפלא עד כי לא ינתק הקשר ההוא בשום זמן מהזמני' ויבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. ובזה נזכה להתאחד בה'. והוא תכלית האושר וההצלחה האחריתית. לזה אמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל. והוא מבואר. אמנם באופה הכתובים בברכותיו של אדם. יען כי לגודל החסד הנמצא בעת ההיא. כי כל השערים פתוחים להריק ברכה עד בלי די. לבעבור כי כולנו נשואי עון. והשטן לית לי' רשותא לאיסטוני ביומא דכפורי, א"כ מאלי' באה שפע הברכה מצידו יתברך. מבלתי הצטרך לתת כח בגבורה של מעלה לשפעת הטוב וע"ז נאמר דרשו את ה' בהמצאו. ובאתה ע"ז אמיתית דרשת רז"ל אימתי הקב"ה מצוי בעשרה ימים שמר"ה עד יוהכ"פ. והכוונה שבזמן ההוא הוא ממציא את עצמו אילינו. אף בבלתי שום התעוררת מאתנו. אשר לא כן הוא בשאר הזמנים אשר עליהן אמרו חז"ל אמר להם הקב"ה לישראל. בתי פתחי לי כחודה של מחט. ואנכי אפתח לכם כפתחו של אולם. הנה כי בשאר הזמנים. מהצורך שנפתח אנחנו עכ"פ כחודה של מחט. אולם לא כן בעשרה ימים אלו. שהוא המעורר אותנו. וזה אומרו בהמצאו. ואם כן הוא בכל עשרת הימים. על אחת כמה וכמה. לעת נעילת שערים. שהוא חותם העשרת ימים ותכליתן שלעת ההיא הברכה באה מאליו. רק כי אנו צריכין לעשות הכנה בנפשינו לקבלתה. אשר לזאת באו פה הכתובים האמורים מפי העם בברכת המקבלים והוא נכון

והנה אחרי אשר עלה בידינו כי המקראות האמורות מפי העם מכוונים בצמצום נפלא מול שלשת הברכות. חד לקבל חד. א"כ. בראשית ההשקפה ובקדמות הרעיון יצדקו מאוד דברי האומר פסוקא לקבל פסוקא ומעתה חובה עלינו לחקור ולדעת. מה היתה דעת האומר אכל פסוקא אמר לכולהו. כיון שאין שום שייכות וקשר לאינך פסוקי אל הברכה האחת. אמנם גם ספק זה לא יקשה עלינו היתרו והוא בשום לב על דברי אדונינו המלך נעים זמירות ישראל. אשר אמר בנועם שירותיו. פתחו לי שערי צדק. אבא בם אודה יה. זה השער לה' צדיקים יבאו בו. כי בראשית אמריו נכנס בשערים רבים באמרו שערי צדק. והוא כינוי לרבים ובסוף תהלתו יצא בשער א' באמרו זה השער לה' צדיקים יבאו בו

אמנם אמיתת הענין הוא להיות כי מצידנו מפאת המקבלים אשר אנחנו בעלי הפירוד וההתחלקות נחשבו לנו כל טובה וטובה המושפעת לנו מאתו יתברך לענין בפני עצמו. אמנם מצדו יתברך. הנה הנם כולם כלולים ומתאחדים ומתקשרים זה בזה עד כי לטובה אחת יחשב. וזהו אומרו פתחו לי שערי צדק ירצה כי מצידי מפאת המקבל יש לי הרבה שערי צדק שאנכי מקבל מהם. שפעת כל טובה וטובה בפני עצמה. אמנם מצידו יתברך מצד המשפיע. הכל נכלל בשער אחד. וזהו אומרו זה השער לה'. כו'. והוא ברור ונפלא. ואחרי הודיענו אלקים כל זאת. מעתה נאמר כי הנך אמוראי כהנך אמוראי דלעיל מנה. דפליגי בהיכן אומרם דרב יוסף סבר שאומרם בין כל ברכה וברכה.. א"כ המקראות האלו הנאמרות מפי העם. המה כעין עניית אמן הנאמר בסוף כל ברכה וברכה. המורה על המקבלים. ויען כי מפאת המקבלים. כל אחת לברכה בפני עצמה יחשב לזה צריך לאמרו פסוקא לקבל פסוקא אמנם ר"ש שסבר. שאומרם בהזכרת השם. והיינו כפי שהן יוצאות נובעות ונגרות מצידי יתברך. א"כ צדקו דברי האומר אכל פסוקא אמר לכולהו. כי מצידו יתברך אין שים פירוד והתחלקות ביניהם. וכולהן כחדא חשיבי כנלע"ד ברור פירושא דהך שמעתא. וה' יצילינו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו אמן

המורם מזה היות שלשת הברכות האלה. יברכך. יאר. ישא. מכוונת מול שלשת העמודים שזכרם שמעון הצדיק. רק כי שמעון הצדיק נקיט להו דרך מעלתן. ובברכה נזכרו ע"ד מה שאמר הכתוב. נחית בחסדך. וכמבואר במדרש שזכרנו ומעתה נאמר כי שלשת הברכות הנאמר בברכותיו של אבינו הזקן ליעקב בנו. כי ראשונה אמר ולא הכירו כו' ויברכהו. ועוד שנית. נאמר וירח את ריח בגדיו ויברכהו. ועוד שלישית ויתן לך וכו'. כי המה ג"כ מכוונים מול השלשה ברכות שבברכת כהנים. כי הברכה הראשונה כוונתה אל הברכה העיקרית. והוא שפעת התורה והנבואה הנכללים בברכת יאר. והברכה השני' האמורה מפי הזקן בלשון וירח את ריח בגדיו ויברכהו. הוא נגד ברכת ישא. שהכוונה ממנה. הוא על סליחות העון. ולזה אמר וירח את ריח בגדיו. עד דרך מה שדרשו חז"ל בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות. [ל"ז א'] ר' זירא אמר מהכא אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. ובמדרש [ב"ר פס"ה] ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו. כגון יוסי משיתא ויוקים איש צרידות יוסי משיתא בשעה שבקשו שונאים לכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחילה. אמרין לי' עול ומה דאת מפיק דידך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו אין דרכו של הדיט להשתמש בזה. אלא עול תנינות. ומה דאת מפיק דידך. ולא קיבל עליו. אמר לא די שהכעסתי את אלקי פעם אחת. אלא שאכעיסנו פעם שני' מה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים. והיו מנסרים בו. והי' מצוות ואומר ווי ווי. אוי. אוי. שהכעסתי לבוראי. ויוקים איש צרידה הי' בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה. והי' רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומו שריתא למצטלבא. א"ל חמי סוסי דארכבי מרי. וחמי סוסי דארכבך מרך אמר לי' אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו. א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך. וא"ל ואם כך לעושי רצונו ק"ו למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד. סקילה שריפה הרג וחנק. מה עשה הביא קורה נעצה בארץ. וקשר בה נימא. וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפני' ונעץ את החרב באמצע. והצית האור תחת העצים ומתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק. קדמתו האש נפסקא הנימא. נפל באש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה. וראה מטתו פורחת באויר. אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן. ע"כ. והיינו דדרש לה ג"כ בגדיו כמו בוגדיו כדדריש בש"ס דילן. ולזה הביא שני מעשים אלו. ללמדינו שגם ברשעים גמורים כאלו. נמצא בהם הריח הטוב. עד שעמד רוחם בם לשוב בתשובה מעולה כזאת [והוא מכוון למה שכתבנו בדרוש לפ' זכור. דתואר ריח הוא כינוי אל המעשים הטובים עיי"ש ויונעם לך]. ומה שהכריחם להוציא מלת בגדיו מפשוטי משום דקשי' להו. למה נכנס הריח בבגדיו דווקא. הלא הבגדים הללו היו בגדי עשו. ויותר הי' נכון שיהי'