בית דוד (דרשות) קצו

וכן לכל איסורין שבתורה. וכן פסק הרמב"ם בפט"ו שם. הלכה ל"ד. וא"כ איך פסק הכא כר' יהודא דבמאתים

והנה ראיתי בלח"מ שם שכתב דמתניתין בציר של א קמיירי וטעמם דיהבי שיעורא זה אף דכל השיעורין הוא בששים משים דציר חריף היא וקש שא שיעורו באלה ע"ש. ולכאורה צ"ע דמנ"ל דבדבר חריף צריכין שיעור טפי דהעיקר ההבדל בין דבר חריף לשארי דברים הוא רק שדבר חריף ממהר לבלוע ולהבליע אבל בשיעורם חדא הוא. ומה דאיתא דרב אחאי שיער בחלא בחמשין. (בע"ז דף ס"ט) ופירש רש"י שם כיין דחומץ טעמן קשה לא בעי שיתין לבטולי דאפילו בחמשין לא יהיב בהו טעמי ע"ש. משים דיש לחלק בין המבטל לבין המתבטל היכי דהמבטל הוא דבר חריף לא בעינן כ"כ שיעורא רבה כמי שכתב רש"י שם משום דהחומץ קשה ואין השרץ מפיגי לתת בו טעם. אבל היכי דהאיסור הוא דבר חריף והמבטל אינו דבר חריף צריכין שיעורא רבה. ולפי"ז קשה טובא מדוע בעינן בהדג טמא שנפל בציר שיעורא רבה אחרי דהתם הוי הציר שהוא המבטל לאיסור שבהדג טמא והציר הוא דבר חריף ומה לנו לשיעורא רבה כ"כ וצ"ע. והרבה יש לדבר בכל אלה ונלאתי להאריך וסמכתי על המעיין וקצרתי ודו"ק

ואחרי הדברים האלה יתבאר בטוב טעם ודעת את הכתובים מקרא קודש דפרשה כי תשא וזה הוא. דלכאורה קשה מה השיב הקב"ה למשה זה יתנו כו' הרי עדיין התמי' במקומה עומדת האיך שייך לאמר שמחצית השקל יוכל לפדות ויהיה זה לכפר נפשו אבל לפי ההקדמה שהקדמנו דברי רבינו חננאל שפיר עולה הפדיון במכוון אחרי דנפש האדם הוא רביעית דם שתולה בו חיותו וזה הוא מספר קצוב היינו משקל כ"ה סלעים. ולזה כשחטא האדם בנפשו וצריך ליתן כופר נפשו כ"ה שקלים. ובא ה לנו לפרש בזה יתנו ר"ל אחרי דצריך ליתן כופר נפשו הוה אמינא דצריך ליתן כ"ה סלעים כל פדיון במשקלו. בא הכתוב ופירש "זה יתנו" ר"ל רק מחצית השקל "תרומה לה'" היינו אחד מחמשים כמו תרומה כמדת בינוני. וזאת ידוע דשקל של תורה הוא סלע מדרבנן וכן כתב הרמב"ם בריש מסכתא שקלים דשקל הנזכר בתורה הוא סלע דרבנן הנזכר במשנה ע"ש. וכן הוא בתרגום מחצית השקל פלגא דסילעא. נמצא דמחצית השקל הוא אחד מחמשים ממשקל כ"ה סלעים וזה שאמר הכתוב זה יתנו מחצית השקל תרומה לה'. ר"ל שצריך ליתן רק תרומה לה' שהיא שיעור תרומה כמדת בינוני. ואחרי דהכופר הוא רק תרומה והו"א אחרי דמצינו ג' מדות בתרומה עין טובה נותן אחד מארבעים. עין רעה אחד מששים. ובינוני אחד מחמשים. ולזה הוי אמינא דרשות נמי להרבות ולתת בפדיונו אחד מארבעים. ועין רעה יוכל ליתן אחד מששים. בא הכתיב להזהיר העשיר לא ירבה. והדל לא ימעיט ממחצית השקל אחרי כי זה הוא תרומה לה' לכפר על נפשותיכם ומשקל הנפש הוא שוה לכל אדם ולזה עולה רק מחצית השקל כמדת בינוני בתרומה אחד מחמשים תרומה לה' לכפר על נפשותיכם. ועיין היטב בכל אלה ותראה כי דבר נפלא הוא

ובזה יבואר היטב בעז"ה דברי התוס' במגילה דף ט"ז אשר לכאורה אינו מובן כלל. (דבמגילה דף ט"ז) איתא דאתא המן ויתיב לי' קמייהו כו' א"ל במאי עסקיתו אמרו לי' בזמן שבהמ"ק קיים מאן דמנדב במאי מייתי מלי קומציה דסילתא ומתכפר לי' אמר להו אתא מלי קומצי דדכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי כו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד ד ואחד מישראל שהיו ת"ר אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשוריש כל פדיונם דוק ותשכח עכ"ל והדברים תמוהים הם וכבר צווחו בזה קמאי דקמא הלא לא עלו במכוון החשבון כי רב המרחק הוא כמי ממזרח למערב והאיך עלו על בעלי חכמי התוס' לעשות חשבון כאלה כי פלא הוא ועוד מה היא דמדייקי בלשונם דכוונת המן ליתן כל פדיונם גם זה אינו מובן ובהבינתי בספרים מצאת וראיתי בהבנת דברי התוס' האלה דשו בו רבים וכן שלמים ה"ה הב"ח בגליון הגמרא, שם ועיין במדרש אסתר פרשה ז' שם נאמר אמר המן אם על המלך טוב יכתב לאבדם. א"ל קולמוס אתה כותב (גרסת רד"ל שם א"ל קולמוס אחד אתה כותב) עשרת אלפים ככר כסף אשקול עי"ד עושי המלאכה א"ל השתא לית אנא ידע מנייניהון רק כי נפקו ממצרים היי להו שית מאה אלפי גברא ועל כל חד וחד יהיבנא לך מאה זוזי אחד דהיינו חמשים שקלים עכ"ל. פירש המת"כ והביא בשם רבינו בחי' שכתב בפרשה פקודי וז"ל שכוונתו הסרוחה היה לתת בעד כל אחד ואחד מישראל הערך הגדיל הכתוב בפרשה ערכין שהוא חמשים שקלים והוא עשרת אלפים ככר כסף. ומעתה כיון שחצי שקל לכל אחד מששים ריבוא עולה מאת ככר ושקל שלם לכל אחד עולה מאתים ככר. מכאן ואילך צא וחשוב בשקלי המן שהיו עשרת אלפים ככר כסף שמתכוון לתת בשביל כל אחד ואחד מששים ריבוא מישראל הערך הגדול שבתורה שהוא חמשים שקל כמש"כ בפ' ערכין וכשתחשוב חמשים שקל לכל אחד ואחד מששים ריבוא נ' פעמים מאתים ככר הם מאה פעמים ק'. ומאה פעמים מאה. הם עשרת אלפים ככר עכ"ל ומסיק המ"כ ומצאתי הזוזים הכתובים פה הם דינרים. כי השקל שני דינרים ועיין עוד מזה בחזקוני בפרשה כי תשא. יעיין בענף על המדרש. וראיתי בראנ"ך בפרשה תצא שכתב כי המן הרשע כיון לתת לאחשורוש חצאי השקלים אשר יתן כל איש כל ימי צבאות אשר על פני תבל באופן שרצה לקנות כל ימי חייהם. והוא מבואר כי ימי שנות האדם הם שבעים שנה וחצאי השקלים אין האדם נותן אלא מבן עשרים שנה ומעלה באופן שכל איש יתן בעד נפשו כל ימי צבאי חמשים חצאי שקלים. ונמצא א"כ כיון שחצאי שקלי שנה אחד הם מאתים ככר כאשר אמרנו. שקל שלכל השנים יהיה החשבון עשרת אלפים ככר שהם חמשים פעמים מאתים והוא דקדוק לשון התוס' שכתבו ואמר לאחשורוש שיתן כל פדיונם בכל ימי חייהם. ונראה כוונת הרשע באמרו הכסף אשר נתן המן לשקול שיהיה מכוין אל העם ליטול חייהם כי לא היה כוונתו לבטל הדתות מהם רק ליטול חייהם ולזה נתן עי"ד משקל כמשפט בני ישראל בחצאי השקלים לשקול אותם מדי שנה בשנה כו' וזה שהוגד למרדכי את פרשת הכסף כלומר שהוגד לו פירוש וביאור הכסף אשר אמר המן שהוא נגד כל ימי חייהם כי' ע"ש. בפני יהושע במגילה שם שכתב כי המן רצה לשלם לאחשוורוש דמי עבד כמאמר אסתר ואלו לעבדים כי' וא"כ צא וחשוב סך מחצית שקלים עולה למאה ככר כסף ומנה של קודש כפול היי לי' מאתים ככר כפף (כלומר לגבאי הדיוט חשבינן לי' מאתים ככר כסף) א"כ כשתחשוב שלשים שקלים לכל אחד דהיינו ששים פעמים מאתים ככר הרי שנים עשר אלף ככר. והמן שנתן עשרה אלפים היינו לפי שבימי יחזקאל הוסיפו שתות על המשקל ויחזקאל מקמי הכי הוי א"כ עשרת אלפים ככר של המן הם שנים עשר אלף דבימי משה. וא"כ מה שנתן המן כל פדיונם היינו דמי פדיון עבד ממש וכתב שמצא כן בספר הרוקח ושמח כי מצא את שאהבה נפשו שזכותו לכוין לדעת הרוקח. לדעתי שדברי התוס' האלה יצא מפי קדוש של בעל הרוקח בעצמו שהיה בימי חכמי התוס' כנודע

ואחרי העיון דבריו תמוהים דלפי דבריו יהי' פירש מלת כסף כמו שקל שבתורה זולת שהמן נתן שלשים כסף דהיינו שלשים שקלים לכל אחד מישראל מה יענה בהא דאמרינן בש"ס (בכורות דף נ' ע"א) אמר ר"ח כל כסף האמור בתורה סתם סלע. דנביאים ליטרין. דכתובים קנטרין. חוץ מכספי של עפרון. ופירש רש"י שם ליטרין. מנין דהיא כ"ה סלעין. קנטרין מאה סלעים בכל שקל עכ"ל ולפי זה אף נאמר דכסף דמגילת אסתר היי כמו כסף דנביאים והיא ליטרין דהוי כ"ה סלעין דתורה וכש"כ דלפי הנאמר (בב"ב דף י"ד ע"ב) סדרן של כתובים רות כו'. דניאל. ומגילת אסתר כו'. הרי דאסתר חשבינן בחלק הכתובים אשר כסף האמור בהם הם קנטרין שהוא