בית דוד (דרשות) קצה

(א) אחרי ראות כי עיקר המחצית השקל היא לכופר נפש האדם צריכין. הכי זה המחצית השקל יהיה עילה לדמי שויו של אדם: (ב) דלמה קראה הכתיב להך המחצית השקל לכופר נפש למשמע דזה היא דמי כל פדיינו של אדם וכתיב בתרי' תרומה לה' דמשמע דיה היא רק ענין תרומה כדין כל שארי תרומות שבעולם דפירושו הפרשת דבר חלק אחד מחלקים רבים ולתרומה יש שלשה מדות אחד מארבעים. לעין יפה. אחד מששים לעין רעה. ואחד מחמשים לבינוני זה הוא נקרא תרומה. וזה היא היפוך ממה שכתוב בתחילה ונתני איש כופר נפשי דמשמע כל כופר פדיונו של אדם: (ג) אם נאמר כבתחילה דזה הוא פדיון כל הנפש למה צריכין לכתוב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אחרי כי זה המחצית הוא פדיון נפש מהיכי תיתי לומר שהעשיר יתן יותר. ואיך הדל יוכל להמעיט הלא כל הנפשות שוין ואין חילוק בהנפש בין עשיר לעני. ועוד יש להעיר באלה רבת התמיהות אך לא רציתי להאריך הרבה בדקדוקים רק להראות כוונת הכתובים באלה בעז"ה וזה הוא

הנה (בסוטה דף ה') א"ר אלכסנדרא כתיב והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל. ומה ים שיש בי כמה רביעית (לוג של מים) רוח קימעה עוכרתו. עוכרת את מימיו. אדם שאין בי אלא רביעית דם על אחת כמה וכמה. ופירש רש"י שאין באדם אלא רביעית אחד דם שהוא מת מתקיים דזהו שיעור שאמרו חכמים רביעית דם מטמא באוהל הלכה למשה מסיני שהוא נפש. וקרינא בו על נפש מת לא יבא. וכתבו התוס' בד"ה אדם שאין בו אלא רביעית דם פירש רבינו חננאל שהוא דם הצלול שממנו משתיית הלב שאין בו אלא משקל כ"ה סלעים שהוא רביעית הלוג עכ"ל ע"ש. וצריכין להבין דברי הר"ח דרביעית הדם הנפש משקלו כ"ה סלעין מאין מצא לומר דבר זה וכי דברי נביאות הוא. אמנם אחרי ההתבוננות יש לו יסוד מוסד לדברי אלה ולקוחים המה ממשנה דתרומות (דבפרק יו"ד בתרומות משנה ח') איתא דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב (חביות) שהיא מחזיק סאתים אם יש בו ר"ל אם נתערב משקל עשרה זוז ביהודא שהן חמשה סלעים בגליל דג טמא צירו אסיר פחות מכאן מותר (ר"ל אם היה הציר של דג טמא פחות מכאן מותר) וקאמר עלה בירושלמי שאם יש בו משקל עשרה זוז כו' הוא חלק אחד מתתק"ס של בית סאתים. כיצד סאה אחת מחזקת כ"ד לוגין ולוג ב' לטרין (ועיין בעירובין דף כ"ט ברש"י דכתב דלוג הוא ליטרא ע"ש) ולטרא מאה זוז ביהודא שהם נ' סלעים בגליל. נמצא סאה היא מ"ח מאות זוז וסאתים הם צ"ו מאות זיז שהם ט' אלפים וששה מאית והרי יש בהם תת"ק פעמים עשרה זוז. ובששה מאות יש בהם סמך פעמים עשרה זוז בס"ה תתק"ס פעמים עשרה זוז כו' עיי"ש היטב. מכאן יצא לחז"ל דדג טמא בטילה בתתק"ס שמעינן מהא דלוג אחד הוא ב' ליטרין וליטרא מאה זוז א"כ הלוג הוא ב' מאות זוז ביהודא שהן ק' סלעים בגליל מעתה רביעית הלוג הוא משקל חמשים זוז ביהודא שהם כ"ה סלעים בגליל. והייני כמו שכתבו בהתוס' בשם רבינו חננאל דרביעית דמו של אדם משקלו כ"ה סלעים הרי ברור בעז"ה דממשנה זו לקח ר"ח שיעור זה דוק ותשכח

והרא"ש (בחולין פרק גיד הנשה דף ק') הביאו וז"ל דיש מן החכמים שכתבו דבריה בטילה בתשע מאות וששים וראייתן ממס' תרומות פ"י דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש משקל עשרה זיז ביהודא שהם ה' סלעים בגליל וקאמר עלה בירושלמי שהוא אחד מתשעה מאות וששים. כיצד סאה עביד כ"ד לוגין. ולוג עביד שתי ליטרין וליטרא עביד מאה זוז והורה ר' יוסי בר בין בעכברא אחד לאלף פירש סאה ששה קבין. קב ד' לוגין. הרי כ"ד לוגין והם מ"ח ליטרין. והם ארבעים ושמונה מאות נמצא לסאתים תשעת אלפים ושש מאית זוז. ואם נתערב בו ציר טמא עשרה זוז נמצא לכל זוז ט' מאות וששים זוז ומותר. וקאמר עלה דר' יוסי בר בון הורה ג"כ בעכברא שנתערבה בהיתר ובטלי באלף וה"ה אם היה תשע מאות וששים היה מתירו אלמא בריה בטילה בתשע מאית וששים עיי"ש היטב (וע"ש במעדני יו"ט) ולכאורה צ"ע אחרי דבאמת מה"ד בטילה בתתק"ס למה נקט ר' יוסי בר בון דבטילה באלף והגם דכתב הרא"ש דמה שאמר ר"י בר בין באלף לאו דוקא אחד באלף. אלא הוא הדין אחד בתתק"ס ודבר זה צריך ביאור. וכן ס"ד דאלף ותתק"ס שוין והלא אין שיעור אחד הן. וכן קשה על הא דפסק הרמב"ם בפ' ט"ו ממא"א הלכה דציר דג טמא בטל במאתים יזה הוא כר' יודא דפליג שם במשנה על הת"ק דסבר דבטל בתתק"ס ואמר רביעית הלוג בסאתים (כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכלי. פחות מותר ושיעור זה קרוב לסאתים). ועיין ברש"י בחולין דף צ"ט דכתב רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור או של דבר אחר. וסאתים הוו מאתן רביעית נכי תמני קב. ארבעה לוגין. ולוג ד' רביעית שש עשרה לקב. וסאה ששה קבין. לשלשה קבין מ"ח רביעית וכן ארבעה זימנין עכ"ל) ומה דמיקל בזה ר' יהודא משום דס"ל בכל הש"ס דמין במינו לא בטל ופריך הגמרא שם והאמר ר' יודא מין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירש לא אסר אלא מדרבנן ועיין בחולין דף קי"ב ע"ב הטמאין לאסור צירן ובתוס' שם. ועיין בע"ז דף מ' בתוס' ד"ה מחלוקת בצירן כו'. דזה היא רק בציר שקצים הוי איסור דאורייתא. אבל בציר דגים טמאים דרק זיעה בעלמא היא ולא הוי רק איסור דרבנן משום הכי מיקל ר' יהודא דבטיל. בקרוב למאתים ועיין בתוס' שם דף צ"ט בד"ה שאני כי' הרי דהחשבון עולה לדעת ר' יהודא לקצ"ב רביעית. וכן הוא בירושלמי ר' יהודא אומר רביעית בסאתים אר"א חשבות יתי' קרוב למאתים עיי"ש וא"כ הרמב"ם דפסק לפסק הלכה היה לי לבאר באר היטב דבטל בקצ"ב במכוון וצ"ע. ואחרי הבינותי מצאתי וראיתי בהמחבר ברית שלום שכתב דהנה התוס' בבכורות דף נ' בד"ה דמזדבנא כו' כתב דלמ"ד בשקלים שנותנים למחצית השקל חצי מעה ומחצית השקל הוא שני דינר והדינר שש מעה כסף הרי כ"ד חצאי מעה. ואע"ג דאיכא למ"ד התם שקלבין מחצית השקל הוא מעה מודה הוא בהכרע דינר זהב שהוא דינר כסף עיי"ש הרי נראה שם דחלק אחד מכ"ד צריך ליתן הכרע להמטבעות דמשום זה צריכין לתת ולהוסיף הקלבון למחצית השקל שהוא אחד מכ"ד להכרכה. וכן הוא בסנהדרין דף ק"ב: אר"י אין לך פורעניות שבאה לעולם שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשין כו' ופירש רש"י שם שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מצד זה. וע"כ הקפידה מן החטא הוא צד בהכרע עיי"ש הרי חזינן דההכרעה הוא אחד מכ"ד. ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם דבטל במאתים אחרי דפסק כר' יודא ועולה החשבון במשקלי קצ"ב רביעית ובאמת אי אפשר לכוון המשקלות והמדות בצמצים ומוסיפין אחד על כ"ד. ולזה לשמונה פעמים כ"ד העילה קצ"ב צריך להוסיף על ההכרעה שמינה העולה אחד לכ"ד ונמצא בס"ה מאתים במכוון והוא ברור בעז"ה. ובזה אפשר לומר הא דפסקו הפוסקים דבריה בטלה באלף אף דבמשנה עפ"י פירש הירושלמי נראה דבטלה בתתק"ס הייני נמי דההכרעה עילה לסכום ארבעים. היינו דהחשבון של ההכרעה מקצ"ב עולה ארבעים. ממילא לתתק"ס שנמצא בה חמשה פעמים קצ"ב. עולה ההכרע שמונה לכל אחד. וחמשה פעמים שמונה עילה בס"ה ארבעים. ולצרפם לתתק"ס עולה במספר אלף. והוא דבר הפלא יעיין היטב ביה ודו"ק

אבל צ"ע מדוע פסק הרמב"ם כר' יהודא בפט"ו ממ"א אחרי דר' יוסי פליג שם על ר' יהודא וסבר דאחד מששה עשר בו (ועיין בתוספות יו"ט שהביא בשם רש"ל טעמי דר' יוסי) א"כ אחרי דקיי"ל ר' יהודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואפילו מחבריו. כמבואר בעירובין דף מ"ז) ואיך שביק הכא לר"י ופסק כר' יהודא. ולבד זה הא אמרינן בע"ז דף ס"ט) והלכתא אידי ואידי בשיתין.