בית דוד (דרשות) קצב

אינו נעדר השלמות ויאכל פרי מגדיו כפי חלק המגיעו. אך אם בעל החכמה חסר המעשה אין כל מאומה בידו כי אם עלה נידף

ובזה נבא אל המאמר כי ר' חמא בר חסא ע"ה הרגיש מה הוא זה שאמר הכתוב כתפוח בעצי היער כן דודי כו' שהם דברי הישראלי שהמשילו תשוקת הבורא ית"ש לתפוח והלא מצאנו שהבורא ית"ש הוא המשיל את ישראל לתפוח. ואיך אפשר שישובח ית"ש באותו הדבר עצמו שהוא משבח את ישראל. לזה אמר אל תתמה מזה כי הלא מסתכל בטעם למה נמשלו ישראל לתפוח כששבחם הקב"ה. ותמצא שאותו הדבר עצמי נתן טעם לשבח אצלו הבורא יתברך להמשילו אליו. וזה כי סיבת המשיל לישראל לתפוח הוא במה שהראו טוב כוונתם ונטייתם המיושר לעבודת הבורא יתברך שמו הקדימו נעשה לנשמע לומר שיראת חטאתם שהוא המעשה ופרי כל השלמות יקדים לחכמתם שהיא השמיעה שפירושה ההבנה העיונית ולמוד החכמה. אשר זה הוא במדרגת העלין. ונמצא שהיו כתפוח שקודם בו הפרי אל העלין. א"כ גם בו יתברך בא המשל על נכון מאד מצד זה. כי אם היותו מדרך העולם העובד עבודה לזולתו תחילה יקדים מעשה העבודה ואח"כ בא לו התשלום אבל אצל הבורא ית"ש הוא בהיפוך כי לעולם הוא מקדים ההטבה אל מעשה העבודה כאמרו מי הקדימני ואשלם. כלום עשית מעקה אם לא נתתי לך תחילה הבית. לבשת ציצית אם לא נתתי לך בגד. מלתה בנך כו' סוף דבר. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אם לא יתבך מזריח לנו. באופן שלעולם יש לנו הפרי קודם חנטת העלים ואחר אשר השגנו כל המעלות האמורות להיות סגולה מכל העמים עי"ד התורה אשר קבלנו זאת הכל עשה ה'. לזאת זה היום נגילה ונשמחה בו בשמחה יתירה מינה ובה כהפליג יותר בהשתדלות בלימודה ולא נמיש מעשות פרי בהצלחה והרבה מזה ראיתי בבינה לעתים ע"ש ודו"ק

ואחרי המבואר כי העיקר הוא היראה אמרתי בזה נוכל לפרש מה שאמר הכתוב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ויש להבין במה דאמר כי לי כל הארץ אשר אין להם מובן וגם מה הוא השייך למאמר הקדום. אך אחרי המבואר דהעיקר הוא יראת ה' על זה קמכוין בהך דאמר כי לי כל הארץ כי זאת ידוע אשר לכל מלכי ארץ יש להם סגולה (הוא אוצר) ובהאוצר החיוב להמצא כל דברים יקרים אשר לא שזפתהו עין מיקרת מציאת הדבר אשר במדינתו לא תמצא כי כל דבר הנמצא במדינתו ובממשלתו לא נוכל לתאר אותו ביקר תפארת גדולתו אחרי כי שכיח המה במדינתו ולא בזולתו וכן בכל המלכים כמובן. לזאת בודאי למלך מלכי המלכים נמי יש לו אוצר. וגם באוצרו צריכין להמצא שם דברים יקרים אשר לא שכיחים המה במציאותם במדינתו. יזה אי אפשר כי כל העולם כלו שלו הוא ומה הוא הדבר אשר נוכל לתאר אותו ולומר שזה הדבר אשר לא נמצא במדינתו. ולזה אין לשום דבר שיהיה מוכן להניח באוצרו הטוב רק דבר אחד וזה הוא היינו יראה אחרי כי יראת ה' היא דבר אשר לא ביד ה' הוא. כמאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולזה הוא דבר אשר תוכל להמצא תמצא בסגולתו מגודל יקרתו ותפארתו. וז"ש הכתוב ועתה שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי (ר"ל אם תאבי ושמעתם) ר"ל אם תהי' לכם יראת ה' ויהי' חרותים על בלבותם אז יהי' יכולים להתראות עמי ולהעלותם באוצרי כמאמר יראת ה' היא אוצרו. וז"ש והייתם לי סגולה מכל העמים ר"ל תהי' מונחים באוצרי אחרי כי לי כל הארץ ואין שום דבר להניח באוצרי שיהי' דבר אשר לא נמצא במדינתו אחרי כי לי כל הארץ והכל בנמצא רק יראת שמים אינו בידי כמאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ומכוין הדבר בעז"ה ודוק

ועתה באתי לבאר במה שכינה מאמר נעשה ונשמע בשם קדושין ומה שיש לדקדק בזה הבאתי לעיל ומורי חמי ז"ל הביא (בבית דיד דרוש י"א) כי עיקר הקדושין היה לנו עי"ד סרסור משה רבינו בנתינת הלוחות כי עיקר כוונת נתינת הלוחות הוא לשעבד בהם את שתי חלקי יצירתינו החומר והצורה להיותם בשתי אלה משועבדים לעבודת הבורא ית"ש את כלי החומר למעשה המצות. ואת רוחניות לשעבד השכל בעניני אלקות והוא ההגיון בהתורה. ולזה דימו את נתינת הלוחות מהקב"ה לישראל כמו האיש המקדש נותן להמקודשת טבעת קדושין בזה היא משעבדת את עצמה להיות ולעשות רצון בעלה ככה עי"ד נתינת הלוחות נשתעבדנו לעבודת הבורא ית"ש בשתי חלקי יצרינו בחומר ובצורה. וכאשר מבואר במדרש (שמות רבה פ' מ"ג) למה"ד למלך ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלכה וקלקלה עם אחרי הסרסור שהיא נקי מה עשה נטל כתובתה מה שנתן לו המלך לקדשה וקרעה. אמר מוטב שתידון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותה מעשה נטל הלוחות ושברן. בכדי שיהיו נדונים כפנויה ולא כאשת איש כו' עיי"ש היטב ותדרשנו לכאן. ולזה אנו נקראין בשם כלה והקב"ה היה מקדשין כמבואר במדרש שה"ש פ' ד' לבבתני כו' דעשרה פעמים קראן בשם כלה עיי"ש. ובשבת שם אר"ש ב"נ אר"י מה דכתיב לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך בתחילה באחת מעיניך. ולכשתעשי השתי עיניך עיי"ש עיין בפי' רש"י בקבלה אחת היא אצליכם ולבסוף כשקיימתם שתים יש. לבבתני קרבתני ע"ש. ויש לדקדק בזה (א') למה קראה לכנסת ישראל פה בתואר אחותי. (ב') מה היפוי בעין אחת עד שלבבו אותו בי ומהו הנמשל באותו העיון. (ג') למה הכתוב הוא באחד בדל"ד. והקרי הוא באחת בתי"ו ויש להבין במאמר הלזה כי נעלם הוא ולפי האמור לעיל כי עיקר מכל המעשיות הוא שצריך לעשות ולהשתדל בם במשמורותם ובקבלתם באמרם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע הן בעיון השכליי והן והן בעיון המעשיי לא מפני הכרת הדעת מלבד רק עפ"י ציוי הקב"ה כאשר הארכתי בזה לעיל. ולזאת אחרי שהאומה הישראלית בעמדם על הר סיני נתפשטו אז מהמעשיות ולא היו אז רק מעיינים רק עיון שכלי אמוני אז נתלבב השי"ת אצלם. באחת מעיניהם. ר"ל הבינו שהוא יתברך הוא חיותם ושכלם. ועיין במדרש תרומה. ולבי ער זה הקב"ה ע"ש. ר"ל כמו שהלב הוא מקור בהיותו גם מקור השכל. כן השי"ת מחיה את כולם. וחונן לאדם דעת אולם כשתעשי ר"ל כאשר תשתדל אח"כ בקיום המעשה. תלבבני בשתי עיניך. כלומר כאשר תשתדל. בקיום התורה והמצוה על אופן הנזכר. אז יזדווגו ויתחברו שתי העינים בדמות שווה. לא כן אם יהי' קיומם את המצות לשם תקוני המדינה והכרת הדעת כי אז לא יזדווג העיון השכלי עם המעשיי כי אז יומלץ מה לתבן את הבר. מי אשר יחובר. אולם כשיהי' גם כוונת המעשים לשמו יתברך אז יתדבקו איש באחיהו והי' לאחדים. ועיין באיי הים ותראה כי כן הוא. אבל עודנה צריכין לבאר ולתרץ הדקדוקים הנ"ל. ולזה צריכין להקדים מה שדרשו במדרש חזיז כתיב (תהלים מזמור ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. וכתיב (שם מזמור ל"ד) עיני ה' אל צדיקים כו' כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כאן בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום. עכ"ל. והמדרש הלזה צריך ביאור

אבל זאת ידוע כי עין הוא מורה על השגחה כמאמר חז"ל עיניך זה סנהדרין כי המה המשגיחים על העם. כן מנהיגי העדה יקראו בשם עיני העדה. והוא משום שהמנהיגים המה המשגיחים על עניני העדה וצורכם וכל דבר המשגיח על האחר היא מכינה בשם עין. ובזה בארתי במה שאמר הקב"ה ליעקב אבינו בפרשה ויגש ויגידו ליעקב כי עוד יוסף חי כו' ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי כלומר כי בתחילה כשהגידו לי לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו ולא האמין להם כי הוא עודנה בני. כי מי יודע אם הוא עודנה בצדקו להקרא לו בשם בני אחרי כי הוא מושל בכל ארץ מצרים אשר ארץ לא מטוהרה כמעשיהם ר"ל בכשפים ומנאפים ובפרט כי היא בגודל ההצלחה. ימי יודע במשך כ"ב שנים מה היה אתו. אך אחרי כי דברו אליו כל דברי