בית דוד (דרשות) קצא

גופא הוי מצוה דעוסק בכבוד מלכים וכן לילך עם האבל נמי הוי הליכתו גוף מעשה המצוה תנחומי אבלים ולזה בהא פשיטא לי' אבל בהני דהוי הליכתו רק הכשר מצוה קמבעי לי' בזה. ופשוט דאף בהכשר מצוה כהני. נמי מותר לילך בביה"פ משום דגדול לימוד התורה דלא מן כל אדם זוכה אדם ללמוד וגדול הלימוד שמביא לידי מעשה וכן בלישא אשה משום דלא לתוהו בראה לשבת יצרה (ולזה הוא שכתב בפ' נח אות ה' דאין מוכרין ס"ת לשום מצוה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ע"ש וכן הוא במגילה (דף כ"ז). ובב"ב (דף קנ"א). משום דרק בהני דהוו מצות חשובות דגדול הלימוד כו' ולא תוהו וכו' אבל לא בשארי מצות דקילי) אבל באמת בשארי דברים דהוי רק הכשר מצוה אינו רשאי לטמא וא"כ אינו סותר א"ע כלל להא שכתב בפ' לך דלימוד גדול ממעשה וכמבואר ועיין

ובזה הי' נלפע"ד לומר בהא דפליגי ר"נ ות"ק בברכות (דף נ"ד). דהת"ק סובר עת לעשות לה' הפרו תורתך ור"נ סובר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' ע"ש אשר לכאורה מחוסר הבנה הוא דבמאי פליגי ומה הכריח לר"נ להפוך סדר הכתוב ומה טעמו בזה ילפי המבואר יתבאר שפיר והוא כי הת"ק סובר הכשר מצוה לאו כעושי מצוה דמי ולזה אינו רשאי לבטל מד"ת רק בעת עשיית המצוה וכגון מצוה שא"א לעשות עי"ד אחרים דאז מעשה גדול וכמבואר. לא כן בהכשר מצוה אינו רשאי לבטל וז"ש עת לעשות לה' ר"ל בעת עשיית המצוה אז הפרו תורתך ור"נ סובר דהכשר מצוה כמצוה דמי ולזה אמר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' ר"ל אף משום הכנת המצוה רשאי אחד לבטל מלימוד התורה יזה נכון בעז"ה בהסביר כוונת וטעם פלוגתתן בזה ודו"ק

ואחרי כל אלה צ"ע מה שכתוב בתוס' בע"ז (דף י"ג). בד"ה ללמוד כו' דדוקא במצות שהן חשובות כגון ללמוד תורה ולישא אשה מותר לטמא אבל בשארי מצות לא. אבל בשאלתות דרב אחאי גאון מפורש דבהנך דקילי וכל שכן לשארי מצות שהן חשובות עכ"ל ע"ש ולפי המבואר לעיל הוא בהיפוך ומוכרח לומר דדעת השאלתות נמי הני הוא דדוקא בהני תרי הוא דאיפשט לי' אבל לא בשארי דברים וכמבואר בדברינו ולפלא מנ"ל להתוס' לומר בהיפוך ומה הכריחם לזה ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בזה וצ"ע טובא ודו"ק

וראיתי בשאילות שלום להגאון רי"פ באות קי"א שכתב הא דפשיטא לי' להשאלתות בשארי מצות היינו בדלא סגי לי' דלא אזיל והא דלילך ללמוד תורה מיירי דאפי' במוצא ללמוד ע"ש ולדעתי גם זה צ"ע טובא כי המעיין היטב בשאלתות שם יראה בעליל כי לא לזה קמכוון השאלתות והרבה יש לדבר עוד בזה ולא רציתי להאריך עוד כי אין עת האסף פה וסמכתי על המעיין היטב בזה וקצרתי ודו"ק

אבל בהא סלקי ובהא נחתי במה דאמר דבלאגמורי לאחרינא מעשה עדיף ובלימוד לעצמו תלמיד עדיף צ"ע טובא שזה הוא היפוך מכל המבואר לעיל וראייתו מר' יוחנן אינו ראי' כל כך דהתם אפשר לומר דבאו לשאול ממנו איזה שאלה בדבר הלכה וכמבואר במ"ש כי הוה נפק כו' שיילינן לי' שמעתא כו' לזה הוי מנח תפילין ברישא והדר א"ל ובכעין זה מעשה דידי' עדיף אבל בת"ת דרבים ולאגמורי לאחריני דהוי בזה לימוד עצמו וגם לאחריני אין מי שחולק בזה לומר דמעשה עדיף דגדול ת"ת דרבים יותר מהקרבת תמידין וכמבואר לעיל ודבר השאלתות צ"ע טובא אם לא נאמר דכוונת השאלתות בהא דבעי שם מעשה דידי' ותלמוד דאחרים מאי ר"ל הייני להורות להם בשאלתם אשר שאלו ממנו בזה הוא דמסתפק אם מעשה דידי' עדיף ופשט מר"י דמנח תפילין ברישא והדר מתני להו ש"מ מעשה דידי' עדיף. אבל בת"ת דרבים גם השאלתות מודה דת"ת דרבים עדיף טפי ממעשה וע"ש היטב ויש עוד לדבר בזה אך אין עת האסף פה וקצרתי וסמכתי על המעיין בזה ודו"ק

ואחרי המבואר מכל אלה כי בלימוד תורה להבין ולהשכיל לידע בהמעשה אשר יעשה בזה לא פליגי וכו"ע סברי דלימוד גדול דאם לא ילמוד איך ידע לעשות. ורק בזה הוא דפליגי ר"ט ור"ע אם רוצה אדם להתנהג בקיום מצות המעשה אחרי שכבר למד ויודע איך לעשות וכל חפצי ומגמתו להשלים את עצמו תחילה במעשה המצות ואח"ז יעסוק עוד בתורה בזה סובר ר"ט דמעשה עדיף כי עי"ד קיום המצות במעשה בפועל יאירו ויזהירו זוהר פניו בהארת הצלם אלקים הנאצל עליו מפאת קיומם. ור"ע סובר דתלמוד עדיף משום דאם יתנהג א"ע כן להשלים עצמו תחלה במעשה המצות ואח"ז יעסוק בתורה הנה לא זה ולא זה יהי' בידו כי בזולת עסק התורה לא יתכן לו ם גם קיום המצות כי התלמיד הוא המביאו לידי מעשה ובזולתו הוא מהנמנע מפאת התגברות היצר כאמרם בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ובזולת התבלין לא יניחנו יצרו לקיים המצות בשלימות וישאר קרח מכאן וקרח מכאן. [ועוד נוסיף ביאור לזה כמבואר באלשיך בשה"ש על הך קרא הגידה לי שאהבה נפשי כי' כי בחינת התירה אל המצות כעץ שתול על פלגי מים גזעו רב מאד דשן ושמן אצל סרעפותיו וענפיו כי הענפים לא יפרחו אם לא מגזע האילן ומיניקתו אשר ינק ממנו כן כל מצוה כל האורה המתרבה ונמשך אל עושיה לא יהי' רק נמשך משורש עצם ורוחניות התורה כי היא הכוללת איתם והם אורות המסתעפים ממנה וכאשר העוסק בעבודת האילן הוא מטיב לכל ענפיו כי בשלומו יהי' שלום להם כן העוסק בתורה היא נותן עוז ומרבה להטיב לעסוק עוד במצות לא כן העוסק להרטיב ענף אחד מענפי אילן לא יועיל רק להרטיב ענף אחד וזה אמרו ות"ת כנגד כולם כי כח אור התורה ושלימותה מביא לעשות את כל המצות ולהיות שלם בגוף ונפש והוא ברור ע"ש]. ולזה השיבו כולם ואמרו למוד גדול משום דגדול התלמוד שמביאו לידי מעשה ובלא זה יהי' בטל משניהם. אבל באמת בעצם מעשה עדיף כי העוסק תמיד בתורה לבד ומניח המצות הוי ככופר באלקי ישראל רק צריך לעשות כל מצות ה' לעשות סוכה בזמנה. ציצית. תפילין. לולב. שופר. שבת. יו"ט. מצה ודומיהן וכל חובות איש אל רעהו וכל מצות חברה אנושית. וכמבואר במו"ק (דף ט' ע"ב) במצוה שאי אפשר לעשות עי"ד אחרים כחובת הגוף והדומה להן מחוייב להניח עבורה הלימוד ובכל מצוה שא"א לעשות עי"ד אחרים דינו כמצה וכשארי חובת הגוף. אבל אלילי כן אל יבטל מלימוד וכמבואר והוא ברור בעז"ה. ועיין ברוח חיים בפרקי אבות במש"כ על הך משנה דעל שלשה דברים העולם עומד על התורה כו' וקצרתי ודו"ק

ואחרי כי החלטנו כי בלימוד התירה להבין ולהשכיל לידע בהמעשה אשר יעשה. בזה לא פליגי ר"ט ור"ע. דאם לא ילמוד איך ידע לעשות כי אין בור ירא חטא ורק בזה הוא דפליגי ר"ט ור"ע על הלימוד הסתמי. שתכליתו הלימוד בעצמו. אבל על הלימוד שמביא לידי מעשה. נענו כלם בהסכמה אחת בלי שום מחלוקת שמין זה מהלימוד שהיא מביא לידי מעשה שתכליתו ומגמתו הוא ללמוד כדי לידע איך יבא לשמור ולעשות הוא ודאי גדול מאד. ומוכרח לתת לו משפט הבכורה והקדימה. אמנם על הלימוד האחר אשר בו נחלקו ר"ט ור"ע אשר הוא מכיון לעצמו להשגת הידיעות וחקירת העיון. זה לא יהיה מצודק ונשלם אם לא שיקדימוהו המעשה ויראת חטא. אשר זה הוא העיקר. כי כן הורונו חז"ל באבות כל שיראת חטא קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת כו'. ואין ספק כי כוונתם בזה כאשר כתבתי לעיל אשר אף קידם הלימוד הסתמי ואין יודע עודנה תכלית המכוון מהמעשה עכ"ז צריך לעשות עפ"י הקבלה המקובל מאבותינו כאשר ציוונו הקב"ה לעשותה. ולזה הוא נאמר אם יראת חטא קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת. כאשר הארכתי בזה לעיל. כי בלא יראה חכמתו מתבטלת. ולזה הוא המעשה הלזה הוא הפרי והלימוד העיוני הוי שומר לפרי ונקרא בשם עלים שומרים. המה שלא יתקלקל הפרי. ולזה אם הוא בעל מעשה, בלי עיון