בית דוד (דרשות) קצ

יש לפלפל בדבריהם ואין עת האסף פה וסמכתי על המעיין וקצרתי ודו"ק

וראיתי בשאלתות בפ' לך לך (סי' ז') דעת אחרת לו וס"ל דלימוד לנפשיה לימוד עדיף ממעשה ולאגמורי לאחריני מעשה עדיף והוא דלא כרש"י ודלא כהתוס' וז"ל שם. מעשה דידי' ותלמוד דאחרים מאי ת"ש דארבב"ח זימנא חדא הוה אזלינן בתרי דר"י כי הוה נפק מביה"כ הוה שיילינן לי' שמעתא ולא א"ל עד דמשי ידי' ומנח תפילין והדר א"ל אלמא מעשה דידי' עדיף וקדים לת"ת דאחרים. והא אמר מר גדיל תלמוד שמביא לידי מעשה ל"ק הא לדידי' והא דאחרים עכ"ל. הרי נראה מזה דס"ל לאגמורי לאחריני מעשה עדיף ע"ש

והתוס' בב"ק שם הביאו לדברי השאלתות וכתבו דבשאלתות דרב אחאי גאון לא גרס קיים אמרינן לימד לא אמרינן אלא גרס ומנח תפילין והדר א"ל ותו לא. ופריך הגמ' והאיך הי' מנח תפילין תחלה קודם שהי' אומר להם השמעתא והלא לימוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר והא לאגמורי דליגמר נפשי' לימוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך הי' מניח תפילין תחילה ע"ש היטב ודו"ק

ולפענ"ד דברי השאלתות צ"ע טובא. א) איך אפשר לומר ולאן הדעת נוטה דלאגמורי לאחריני והי' בחסרון המעלה מלימוד לעצמו הלא נהפוך הוא דמלבד ללמוד עם אחרים עדיף טפי במעלה בעצם הלא נוסף לזה בעת שלומד לאחריני גם לומד הוא בעצמו ושניהם בידו מהיכא דלומד בעצמו לבד. וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס דלימוד לאחריני הוא יתרון במעלה כדאיתא בתענית (דף ז') הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן. ורבה בב"ח אמר למה נמשלו ד"ת כאש שנאמר הלא כה דברי כאש נאים ה' לומר לך מה אש אינו דולק ביחידי כך ד"ת אינן מתקיימין ביחידי ע"ש. ובמכות (דף י') אמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהן ומתלמידי יותר מכולן. ובעירובין (דף נ"ד פ"א) אר"א מ"ד לחיי כערוגת הבושם אם משים אדם א"ע כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בו תלמודו מתקיים היינו שלומד תורה לאחריני ע"ש. וכן הוא במדרש כי חיים הם למוצאיהם לפי שמוציאין לאחרים ע"ש וכן הוא בהרבה מקומות במאמרי חז"ל ובמדרשיהם אשר עצמו מספר דלימוד לאחריני עדיף טפי במעלה מלימוד עצמו וכש"כ ממעשה. ב) הלא דעת השאלתות הוא דלימוד לעצמו עדיף ממעשה א"כ איך נאמר עוד דלגבי אחריני מעשה עדיף הלא בעת שלומד עם אחרים לומד גם בעצמו א"כ עדיף טפי ממעשה ואיך נאמר בהיפוך. ועוד הא מצינו ברבי בברכות (דף י"ג ע"ב) דא"ל רב לר"ח לא חזינא לי' לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים. ופי' רש"י שהי' לומד עם התלמידים מקודם וכשהגיע זמן ק"ש לא הי' מפסיק ע"ש וכן עשה רב דאר"ח (שם ד' י"ד ע"ב) דזמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב ומקדים ומשי ידי' ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין כו' ע"ש הרי מכל אלה נראה בעליל שהקדימו בלימוד התלמידים מהמעשה אשר יעשה משים דס"ל דת"ת דרבים עדיף טפי מהמעשה והוא בהיפוך מדעת השאלתות וצ"ע טובא והדבר צריך תלמוד

והנה מהא דרבי אינו ראי' כל כך משום דאפשר לומר דס"ל כרשב"י דאר"י בשם רשב"י (בירושלמי פ"א דברכות. ובפ"א דשבת ה"ב. ועיין בבעה"מ בשבת שם) כגון אנו שעוסקין בד"ת אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין. ר"י אמר על גרמי' כגון אנו שאין אנו עוסקין בד"ת אפילו לתפלה מפסיקין. דין כדעתי' ודין כדעתי' דר"י כדעתי' דאר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום וברכות דף כ"א). ורשב"י כדעתי' דרשב"י אומר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתייהבית אורייתא לישראל היינא מתבע קומי רחמנא דאתברי להדין בר נשא תרין פומין חד דלהוי לעי באורייתא. וחד דיתעבד בי' כל צורכיו. וחזר ואמר מה אי חד הוא לית עלמא יכיל קאים בי' מן דלטוריא דילי' אילו הוי תרי על אחת כמה וכמה כו' ופריך ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב. ולית לי' לרשב"י הלומד ע"מ שלא לעשות נח לו שלא נברא. ואר"י הלומד ע"מ שלא לעשות נח לו אלו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לעולם. ומשני דטעמי' דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון. ופריך והא תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הא בעונתה חביבה היא ביותר מד"ת. אר"י רשב"י עי"ד שהי' חסיד בתורה לפיכך אינה חביבה עליו ביותר מד"ת. ופריך לא תנינן אלא כאדם הקורא בתורה הא בעונתה כמשנה. רשב"י כדעתי' דסבר דגמ' אין לך מדה גדולה מזה ולזה רשב"י דעסק בגמ' לא הפסיק לק"ש עכ"ל הירושלמי ע"ש

ובב"מ (דף ל"ג). אמרינן דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה. במשנה מדה ונוטלין עליה שכר בגמ' אין לך מדה טובה הימנו. ופריך שם והאמרת לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' אר"י בימי רבי נישנת משנה זו ע"ש. הרי דרבי סובר כרשב"י דגמ' אין לך מדה גדולה מזה וחביבה עליו ביותר. ולזה כששנה רבי עם תלמידיו גמ' לא הי' מפסיק לק"ש כרשב"י. אבל אנן דס"ל דלעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' מחוייבין אנו להפסיק מגמ' לק"ש וה"ה לשארי מצות לשיטת השאלתות (ובלאה"כ הי' אפשר לומר דמשוה"כ לא רצה רבי להפסיק משום דהתחיל בהיתר אבל באמת גם הוא סובר דמעשה עדיף כשיטת השאלתות) הך מכל הלין המבואר לעיל נראה בעליל בלאגמורי לאחרים תלמוד גדיל ממעשה היפוך סברת השאלתות וצ"ע

ולבד זה צ"ע טובא דהשאלתות גופא סותר א"ע במה שכתב בפ' אמור (סי' ק"ג) וז"ל שם ברם צ"ל אילו כהן דקא אזיל למנסב אתתא או למגמר אורייתא ואיכא ביה"פ באורחא וליכא אורחא אחרינא מהו למיזל בההוא אורחא דהוי בי' קבר והשתא איחרש לי' לא קמבעי לן דבמלתי' קאי ואסור כי קמבעי לן למיזל בהאיך דאסרו רבנן משום חרישה דחרישה דרבנן הוא. לשארי מצות לא תיבעי לך דכיון דלא סגי דלא אזיל ודאי שרי דתניא מדלגין היינו ע"ג ארונות לרוץ לקראת מלכי כו' שאם יזכה יבחין כו'. וכן הולכין עם האבל בדרך טמאה מפני כבודו דלמיזל בביה"פ לדבר מצוה שרי. אלא קמבעי לן ללמוד תורה ולישא אשה ואי אפשר למיזל בדוכתא אחריתא מי שרי או לא. ופשיט מדתני דהולכין ליריד של עובדי כוכבים כו' ואם כהן הוא מטמא ללמוד תורה ולישא אשה. הרי דמותר אף ללמוד תורה ולישא אשה עכ"ל ע"ש. הרי מדפשיטא לי' בשארי מצות מעשיות דמותר ובללמוד תורה קמבעי לי' ש"מ דס"ל דמעשה גדול מלימוד עצמו היפוך ממש"כ בפ' לך כמבואר. ואין לומר דמיירי בלאגמורי לאחרינא דזה גרע טפי ממעשה לשיטתו דזה אינו משום דהתם בברייתא אמר ר"י אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד כו' ור"י אף במוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד ע"ש הרי דבת"ת דיחיד קמשתעי התם וא"כ הרי סותר א"ע וצ"ע טובא ודו"ק

אך בכדי שלא יהי' כסותר א"ע נלפע"ד לומר דמשוה"פ קמבעי בזה משום דס"ל כשיטת התוס' בסוכה (דף כ"ה ע"א) גבי שלוחי מצוה דפטורין מן הסוכה ופי' רש"י שם דבעת חנייתן נמי פטורין דהכנת המצוה והכשר מצוה כעושה מצוה דמי. והתוס' שם פליגי בזה וסברי דרק בעת עשיית המצוה היינו בהליכתן וכדומה פטורין אבל לא בחנייתן משום דעיקר הוא המעשה ולא ההכשר לה ע"ש. ולפי זה אפשר דס"ל להשאלתות דהכשר מצוה לאו כעושי מצוה דמי משוה"כ קמבעי לי' בלילך ללמוד תורה ולישא אשה משום דבהילוכו לא הוי רק הכשר מצוה (ואף דבהילוך דרכים בסוכה שם פטור בהילוכו כמבואר בסוכה (כ"ו ע"א) ע"ש היטב בתוס' ותראה כי אין דומה לשארי מצות והילוך דגבי שארי מצות חשוב לשיטת התוס' הכשר מצוה ע"ש היטב ודו"ק) משא"כ לרוץ לקראת מלכים דזה