בית דוד (דרשות) קפו

ב"ה

דרוש למתן תורה

בו יבואר כמה מאמרי חז"ל אשר לכאורה מפליא עין רואיו

בשבת (דף פ"ח ע"א) דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה. ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום. שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. א"ר חמא בר חנינא בחורב טענו (הכתרים והכי משמע את עדים אשר היה להם מהר חורב) בחורב פרקו. בחורב טענו כדאמרן. ובחורב פרקו כדכתיב ויתנצלו. ופירש התוס' שם בד"ה ירדו. מדכתיב ויתנצלו דריש תרי זימני. ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא וינצלו לא נאמר אלא ויתנצלו. ואע"ג דגדולה מדה טובה ממדת פורעניות. הכא נמי גדולה היא שמלאך טוב היה קושר שני כתרים. ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד ע"ש: עוד איתא שם אר"ח ב"ח מ"ד כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קידם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. וכתבו התוס' שם בד"ה פריו הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות. ומפרש דתפוח היינו אתרוג. וריח אפיך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא [ועיין בתוס' תענית כ"ט ע"ב ד"ה ש תפוחים יש מפרשים כריח אתרוגים עכ"ל ע"ש] ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה. ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותן עלין. אך תימא שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים. וקרא דריח אפך כתפוחים (שה"ש ז') הוה ליה לאתויי טפי עכ"ל ע"ש. ודברי התוס' תמוהים דבודאי ראו התרגום מהנך תרי פסוקי. וא"כ כשראו התרגום מהך דריח אפך כתפוחים. בודאי ראו גם איך מתרגם על הך קרא דכתפוח בעצי היער. א"כ ממ"נ אם הך פסוק כתפוח מתורגם גם כן כאתרוג. א"כ אין להם להביא מפסוק וריח אפך כתפוחים ואמר דבפסוק זה גופיה מתרגמינן כאתרוג. ואם כאן לא תרגם אלא כתפוחי גנתא דעדן. א"כ קשה דכיון דפסוק וריח אפך תרגום כריחא דאתרוגא. והאי דכתפוח תרגום דתפוחי. ש"מ שאין הפירוש כאן באתרוג אלא תפוח ממש והדרא קושיא דר"ת ז"ל אדוכתא. עוד יש לדייק על קשר אמרם אך תימא כו' שנראה שזה נמשך ממה שאמרו מקודם. והרי תמיה זו עומדת מעצמה בגוף המאמר. עוד זאת להקשות דמאי מקשה דהוה לי' להביא הך קרא דוריח אפך כתפוחים הלא הך קרא דכתפוחים בודאי לא מיירי באילן והעץ העושה פרי. אלא בפירות עצמן שיש להן הריח ולזה אמר בלשון רבים אבל פסוק כתפוח בעצי היער מיירי בעץ ואילן התפוח בו משארי האילנות. ולא שייך פריו קודם לעלין אלא באילן שיש בו שני הדברים פרי ועלין ולא בפרי עצמו ולזה הביא הך קרא דכתפוח. אלא מוכרחין לומר דכוונת התוס' בקושיתם כך הוא דלפי האמת גם קרא דוריח אפך לא הוי לי' לאתויי משום דלא שייך בי' פרי קודם לעלין. אבל מ"מ כיון דקרא דכתפוח מיירי מהקב"ה ולא בישראל. יותר טוב היה לסבול הדוחק דקרא דוריח אפך שאינו מדבר באילן עצמו ולדרוש שנמשלו ישראל לתפוחים מפני שהם מעץ שפריו קודם לעלין. או מפני שהתפוחים עצמן קודמין לעלין בהיותם בעץ מפני הדוחק של כתפוח דמיירי בהקב"ה ולא בישראל והדבר צריך תלמוד גם צריכין להבין מה ענין יחוס קדימת נעשה לנשמע אל קדימת הפרי לעלין. ובמדרש איתא בשעה שקבלו ישראל את התורה ירדו ששים ריבוא של מלאכי השרת ונתנו עטרות בראש כל אחד ואחד. רבי אבא ב"כ בשם ר' יוחנן מאה ועשרים ירדו. אחד היה נותן עטרה. ואחד חוגר זין. ר' יוחנן אמר הלבישן פורפירו שנאמר ואלבשך רקמה רב הונא דצפרי אמר זוניראות חגרן שנאמר ואחבשך בששך. רשב"י אמר כלי זין נתן להם ישם המופתים כתוב עליהם עכ"ל ע"ש. וצריכים להבין במאי פליגי הנך תנאי ומה כוונתם בדרשותם. (ובמדרש דברים רבה פרשה ג') איתא שמע ישראל מה ראה לומר להם כאן שמע ישראל רבנן אמרי למה"ד למלך שקידש מטרוניתא בשתי מרגליות אבדה אחת מהן אמר לה המלך אבדת אחת שמרי השני'. כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע. אבדו את נעשה שעשו את העגל. אמר להם משה אבדתם נעשה שמרו נשמע הוי שמע ישראל עכ"ל. ויש להעיר בדבריהם (א') מדוע כינה את מאמר נעשה ונשמע בכינוי קדושין. עד כי שמוהו לנמשל למלך שקידש בב' מרגליות. והלא מדין הקדושין הוא שיתן המקדש דבר מה להמתקדשת. וכאשר כן הוא גם בהמשלי שנתן המלך המקדש להמטרוניתא המתקדשת וא"כ איך בהנמשל הדבר בהיפוך כי הקב"ה קידש את ישראל במה שאמרו הם נעשה ונשמע ועיין במדרש שה"ש פ' ד' מה יפו דודיך אחותי כלה ר"ב ור"ח בשם רשב"נ אמרי ביו"ד מקומות נקראו ישראל כלה כו' ע"ש (ב') עוד זאת יש להבין ענין אמרם ז"ל. אבדתם נעשה שמרו נשמע. והדברים תמוהים הם כי הלא בעשייתם העגל על שתיהן עברו. כנשמע. כנעשה. וכאשר שבו מחטאתם הלא יכולים לקיים שתיהן כנעשה כנשמע. ומדוע זה החליטו חז"ל. כי אבדו נעשה. ונשמע נשאר בידם ונצטוו בשמירתו

עוד זאת ראיתי להקדים מה שיש לבאר מדרש תמוה וזה הוא. במדרש שה"ש (פרשה ואו אות י"ב) שניך כעדר הרחלים מה רחל זו צנועה (עיין בשבת הכבשים מכוסים) כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין רב הונא בשם ר' אחא אמר שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד. שאלו הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד לא היה משה משבחן ולא היו עולין משם בשלום. הוי אומר שהיו צדיקים ביותר. שכולם מתאימות ושכולה אין בהם כו' עכ"ל ע"ש. והדברים מתמיהים על אוזן שומעת ואומר דרשוני וחיו

ואחרי כל אלה נלפע"ד להקדים מה שראיתי בראנך (בתוספת ביאור משלי) כי להוי ידוע כמה גדלה מעלת התורה כי כל השלמות נתקבצו יחד אחת מהנה לא נעדרה הן בדיעות. והן במעשים והן במדות. ולזה כל אחד ואחד מזכיר אחד מהם מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי ר"י אמר עטרות בראש כל אחד להלבישם בשלימות הדעות ושכל העיונים. וכינה אותם בשם עטרה לראש לעבוד ה' בשכלו הזך והישר. ועל זה פירשו המפרשים ועטרותיהם בראשיהם. כי זאת לדעת אשר תוה"ק מבאר בידיעות הדעות יותר מכל חכמת החקירות. והדברים אשר אין ביד החקירה להשיגם תבאר אותם התוה"ק באר היטב וזה שאמר ר' אבא ב"כ ששים ריבוא ירדו אחד נתן עטרה. ואחד נתן כלי זין כפי שפירש בעל עקידה על הך פסוק חגור חרבך על ירך גיבור. שהוא רמז על כלי המעשה מחלקי השכל שהוא נמשל לחרב שפעולתו נראה בפועל ע"ש. וז"ש אחד נתן כלי זין זה על חלקי המעשה. וזהו השני עטרות אחד על כלי השכל לבדו. ואחד על כלי המעשה וז"ש בלשון חגרו כמאמר הכתוב חגור חרבך כו' ור"ח אמר פורפירות הלבישן שהלבשן גם בחלקי המדות. כי המדות בשם בגדים יקראו כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ב') פירש בגדי המדות יהיו בשלמותם זכים ולבנים. וז"ש כי זאת לדעת כי לא בלבד שלימות הגיון ושלמות המעשה המצא תמצא בתוה"ק. אלא גם תוסיף כחה בשלמות המדות אשר כל רואיה יכירו וידעו כי כלם שלמים הם. גם אפשר לומר במה דאמר אחד נתן עטרה. ואחד חגרו בזין. כי אף האמת כן הוא אשר בשעה שעמדו על הר סיני נעקרו היצה"ר מהם מכל וכל וזה הוא העטרה בלבוש מלכות להיות כמלך על היצה"ר שלא ישלוט עליהם מכל וכל. עכ"ז נודע להקב"ה כי בהמשך