בית דוד (דרשות) קפה

בזה ולהגבותה גם ממשעבדי כאמור

ומה שחשש כת"ר הואיל דבנ"ד בהגדת העד לא אמרה האשה אז התיריני להנשא משום דלא היה בדעתה להנשא בעת מעשה א"כ תו לא מהימנא כשאר ע"א דמהימן בעדות אשה וטעמו בזה אחרי דכל עיקר מה שאמרו חז"ל דע"א נאמן בעדות אשה משום דדייקא ומנסבה ולזה בעינן דוקא שיהא דעתה להנשא אבל כל זמן שאין אנו ידעינן מזה לא שייך בזה סברת דייקא ומנסבא וסמך כת"ר בזה מדברי ר"י שהביא הרמ"א (באהע"ז סי' י"ז) סעיף מ"ג דבשוטה שאינה יודעת בטיב נשואין ואלמנות אינה נאמנת לומר מת בעלי וכתב ע"ז הגר"א שם דטעמא הוא דלית כאן סברת דייקא ומנסבא זה הוא תוכן דברי כתה"ר בזה ולפענ"ד צ"ע טובא דהלא הא דמתירין אותה מטעמא דדייקא הוא גם תיכף באותו יום שהעיד העד שמת בעלה אם עברו ימי ההבחנה לפי הגדת העד מותרת להתנסבא לכל גבר דתיצביין וא"כ קשה אימתי דייקא ומה תוכל לידע ולהודע בזמן מצער כזה אלא בע"כ צ"ל דחכמים חשו לתקנת עגונות והקילו בה בע"א מטעמא דדייקא ומנסבא ולא תקלקל את נפשה ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כי' ולזה נאמר דחזקה דכל מה שיהיה באפשירה לדייק בזה בוודאי תדייק היטב היטב ומטעמא דין הקילו חז"ל וחששו לתקנת עגונות וכן הוא מעשים בכל יום כשבא ע"א ואמר מת בעלה מתירין אותה להנשא אף באותו יום והוא מטעמא דאמרי הואיל דתקנתא דרבנן הוא אמרינן בה לא פלוג אף היכא דלפעמים לא מצי לדייק כ"כ היטב עכ"ז סמכינן על העד בזה וא"כ בנ"ד נמי אף דאין בדעתה להתנסבה כעת מ"מ האמינו בה מטעמא דלא פלוג וכאמור והוא ברור בעז"ה וראיתי בנודע ביהודא קמא (בסי' כ"ז) ובסי' מ"ב דהקשה על הא דאיתא ביבמות שם דע"א מהימן מטעמא דדייקא ומנסבא מה יועיל סברת דייקא היכא שנשאת תיכף ומיד ואיך מתירין לה להנשא אף באותו יום ע"פ סברא זו ולזה פי' שם טעמא דדייקא ומנסבא דמשום כן מתיירא העד לשקר הואיל דתידוק האשה בזה מקודם ויתוודע שקרו ומשום הכי מתיירא לשקר ע"כ מתירין אותה אפי' בו ביום שהרי העד מתיירא לשקר ייאמר אמת עיי"ש אבל לשנא דהש"ס לא משמע כן ועיין (ביבמות צ"ג) וצ"ע ולפי מש"כ יתפרש סוגיות הגמ' שם ברווחא ועיין] ולפי זה בנ"ד נמי תיכף כשבאת והגידה ואמרה דמת בעלה מותרת להנשא אף דקרובה ונוגעת בעדות היא מכל מקום מהימנא מטעמא דדייקא ועיין בנוב"י שם בסי' כ"ז דהעלה דנוגע ג"כ מהימן בעדות אשה עיי"ש] ומהימנא אף בלי הגדה בבית דין וגם אם לא דייקא כ"כ בעת מעשה וכדכתיבנא ולפי כל אלה מהנכון להגבות לה כתובה אף ממשעבדי. כל זה ראיתי לברר לפענ"ד ואחרי ראיתי כי מורי חמי הגאון ז"ל דיבר בזה בשו"ת נחלת דוד, וגיסי הה"ג ז"ל השיב ג"כ באלה והובא דבריו בשו"ת בית דוד, ונואלתי להאריך עוד בדבריהם, וקצרתי וסמכתי על המעיין ודו"ק

הרמב"ם בפרק (י') מהל' קרבן פסח (הלכה יא) כתב כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שארי הגידים והעצמות והקרומין שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם כו' והראב"ד השיג עליו בזה וכתב וז"ל א"א בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם הגיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתני ועם קרומין שבראש ואם אזכה ואוכל פסח ויבא לפני פסח כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו עכ"ל והכ"מ שם המליץ בעד הרמב"ם וכתב שלא עלה על דעת שרבינו מתיר לצלותו עם חלב האסור מה"ת אלא עם גיד הנשה שאין בגידין בנותן טעם ושמנו שאין בו איסור אלא ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ובפסח לא נהגו כדי שלא יבוא לחתוך בו אבר אבל חלב האסור מנקרים אותו כו' ודיקא נמי דקתני שאין מנקין אותו כשאר בשר דמשמע שמנקין אותו אלא שאינו כשאר בשר ומש"כ והקרומות בקרומות שאין בהם איסור מיירי כו' ומסיק דיש סמך ראיה לדברי רבינו מדתניא בפ' נצלה החיצון ולא נצלה הפנימי קולף ואוכל עד שמגיע לנא עכ"ל עיי"ש

והנה דברי הכ"מ צ"ע טובא דהלא ראייתו שהביא מהא דנצלה החיצון כו' לא נזכר בזה בש"ס בשום מקום כאשר יראה המעיין בזה גם לשנא דתניא בפ' ג"כ אינו מובן ע"כ נראה דטעות סופר הוא דשלטה בו ובמקום בפ' צ"ל בתוספתא כי דבריו אלה המה מפורשים בתוספתא ריש פרק (ז') דפסחים וז"ל שם ארבע עשר שחל להיות בע"ש משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ועושין לו למודין ונותנין עליו מע"ש כו' מבקרו ועודיהו בתנור אם נצלה מותר ואם לאו ממתינין לו עד שיצלה נצלה החיצון ולא נצלה הפנימי קולף ואוכל עד שמגיע לנא עכ"ל הרי נראה בעליל דראיות הכ"מ לקוחים המה מתוספתא זו כמבואר

אבל באמת כד נעיין בזה גם מהתוספתא ליתא שום ראיה לדברי הרמב"ם האלה דהלא התוספתא לא קמיירי רק מצליית הפסח בעצמו ועליו נאמר שם הך דינא דאם נצלה החיצון היינו צד החיצון שבו ולא נצלה עדיין צד הפנימי שלו קולף ואוכל עד שמגיע לנא משום דאי אפשר לו לטלו ולקלפו ואחר כך להחזיר אותו הצד שלא נצלה משום שאין מחזירין הפסח וכדמסיק התוספתא שם בעצמו עיין שם ותראה כי כן הוא. ואם כן מני"ל דהגיד הוא עודנה בתוך הפסח בעת צלייתו. ולפי"ז אפילו סמך ראיה לא קחזינא בה ודברי הכ"מ בזה צ"ע טובא ועיין

ולפענ"ד נראה לומר סמך לדברי רבינו מהא דאיתא בפסחים (דף פ"ג ע"א) במשנה שם העצמות והגידין והנותר ישרפו כו' ובגמרא שם קמפרש האי גידין היכי דמי אילימא גידי בשר נכלינהו כו' אלא בגה"נ ואליבא דר"י וכגון שהוכרו ולבסוף נתערבו כו' או בשמנו של גיד וישראל קדושים הם ונהגו בו איסור עיי"ש הרי נראה דמסתמא דלשנא דמתניתין ומפשטא דסוגיות הגמ' שם משמע דהגיד הוא בתוך הפסח בעת צלייתו דאל"כ היאך משכחת הך דינא דמתניתין אחרי דכבר לקוחים הם ממנו ולא שייך גם הך תירוץ דהוכרו כו' כמבואר אלא בודאי דאינו רשאי ליטלו מקודם וכמש"כ הכ"מ בזה בעצמו משום דמחוייב לצלות הפסח שלם ואין מחתכין ממנו שום דבר עיי"ש רק בדיעבד אם חתך חתיכות חתיכות כשר אבל לכתחילה בעינן שלם דווקא ולפי"ז הרמב"ם דפסק אין בגידין בנו"ט וגם שמנו של גיד אינו אסור רק בפ"ע אבל אין בכחו לאסור לזולתו בין אם נאמר דסבירא ליה להרמב"ם כדעת הר"ת שהובא בתוס' בחולין (דף צ"ז ע"א) ד"ה שאני כו' דסבר דשמנו של גיד אינו מפעפע. או דסובר כדעת הר"מ שם דלמ"ד אין בגידין בנו"ט כשם שאין הגיד אוסר כך שמנו אינו אוסר אפי' בנתבשל דלא עדיף מגיד עצמו עיי"ש. ומשו"ה פסק הרמב"ם בפ' ט"ו ממא"א (הלכה ל"ב) ירך שצלאה בגה"נ קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשליכו כו עיי"ש ומשום זה א"ש הא דפסק הרמב"ם הכא דכשיגיע לגה"נ מוציאו ומניחו עם שארי הגידים כו' אחרי דלכתחילה בעינן דוקא שלם וכמש"כ הכ"מ ומשו"ה לא נוטלין ממנו לא הגידו ולא הקרומין שאינם אוסרין בו וזה היא דמדייק בלשנא שאין מנקין אותו כשאר בשר כו' משום דאין צולין אותו אלא שלם. אבל חלב האסור מה"ת גם הרמב"ם מודה בה וכמש"כ הכ"מ שם ולפי זה היה לו להכ"מ להביא ראי' לדברי רבינו ממשנה זו אחרי דפשטא דמתניתין וסוגיית הגמ' שם משמע כן מלהביא לדברי התוספתא האלה אשר אין ממנה שום ראיה לדברי הרמב"ם כאמור ודברי הכ"מ צ"ע ודו"ק: