בית דוד (דרשות) קפא

מצה טעמא דהואיל כיון דאי מתשיל עליו הדרא לטבלא ואין י"ח במצה של טבל דבשלמא התוס' בפסחים שם שפיר קמקשו דאמאי לא נימא טעמא דהואיל גבי מצת מע"ש משום דקושייתם אזלא לשיטת ר"מ ולדידיה שפיר קמקשה כיון דטעמא דאינו י"ח במצה של טבל הוא מדאיתא (בדף ל"ה ע"ב) שם מדכתיב לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך בגמ' שם איסורא דחמץ להיכא אזל ואוקמי' כר"ש דס"ל אין אחע"א [וצ"ל דאף איסור כולל ומוסיף נמי לית לי' דהא חמץ על טבל איסור כולל הוא דהוי משום דקודם פסח לא הי' אסור רק בחמץ הזה שהוא טבל וכשבא פסח מיגו דאתסר בשאר חמץ שאינו של טבל אתסר נמי בחמץ של טבל וגם יש בו מוסיף כמ"ש לקמן] ר"ש לשיטתו שפיר קרי בברייתא שם דאי"ח במצת טבל אבל ר"מ לשיטתו דאית לי' איסור כולל ומוסיף [ועין בכריתות ד' י"ג] יוצאין לדידי' במצה של טבל ולפי"ז שפיר קמקשה התוס' לשיטתו אמאי אמר ר"א דלר"מ דסבר מע"ש מ"ג הוא אי"ח במצה של מע"ש נימא הואיל כו'. אבל הרמב"ם דפסק בפ"ו מחו"מ (ה' ז') דאין יוצאין י"ח במצה של טבל עיי"ש א"כ איך אפשר לומר דיוצאין במצה של מע"ש מטעמא דאי בעי מתשיל עליה הא אי שאיל עלייהו הדרא לטבלא אלא ודאי דטעמא דהרמב"ם לאו מטעמא דהואיל הוא

ומידי דברי בהאי עניינא אמינא בה מלתא מה שנלפ"ד בהא דדחו את תמיהת התוס' בסוכה (דף ל' ע"א) בד"ה משום כו' דכתבו שם מיהו תימא דבפסחים (דף ל"ה ע"ב) תניא דאין יוצאין ידי חובתו במצה של טבל מטעמא דקרא דכתיב לא תאכל חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עיי"ש והקשו המפרשים ע"ז דלמא מיירי הברייתא היכא דלא הוי א רק כזית מצה והוא טבל דבלא הך דרשא הו"א דיצא י"ח במצה של טבל מטעם דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל ולא הוי תו מצוה הבאה בעבירה קמ"ל דלא יצא מטעמא דהך קרא והעיר בזה הש"א והאו"ח עיי"ש ולדעתי נראה דלא אפשר לדחות תמיהתם מזה דהתוס' שם בדף (ל"ח ע"א) ד"ה אתיא הקשו לר"א דאמר דלר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא אינו יוצא י"ח במצה של מע"ש מטעמא דבעינן מצתכם כמו בחלה דבעינן עריסותיכם דילפינן גז"ש לחם לחם מחלה א"כ אמאי אצריך לעיל למעוטי שלא יצא ידי חובתו במצה של טבל מטעמא דקרא תיפוק ליה דבעינן שלכם וטבל לא הוי שלכם ותירצו דמיירי שאם אכל כל כך שאם היה נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה וחשיב שפיר שלו עיי"ש ולפי"ז אפשר לומר דקושייתם הוא בממ"נ אם נאמר דמיירי שיש לו יותר מכזית וכמו שכתבו בפסחים א"כ שפיר הקשו בסוכה תיפוק ליה מטעמא דמצוה הב"ע ואם נאמר דמיירי בכגון שאין לו רק כזית תיקשה קושייתם בפסחים שם דלא הוי מצתכם. אך זה אינו רק אם נאמר כתירוצם קמא דפסחים אבל לפי תירוץ הרשב"א שם דמיירי היכא שיפריש יהי' שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני דשלכם קרינן ביה עיי"ש א"כ שפיר נוכל לומר דמיירי היכא שלא היה לו רק כזית מצה והוא טבל וכמש"כ המפרשים הנ"ל. אבל באמת דגם לפי תירוץ הרשב"א נמי לא נוכל לומר כן דלכאורה קשה דאף אם לא היה לו רק כזית מצה מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה דהלא למה ליה לאכול הך כזית מצה בעודו בטבלו אשר חיובו במיתה בידי שמים וכן בטבל ממעשר עני שחיובו הוא במלקות (ועיין במכות דף ט"ז) וכן כתב הרמב"ם בפ"ו ממא"א האוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים כו' ואפילו לא נשאר בו רק מעשר שני ה"ז לוקה עיי"ש ואם כן למה ליה לאוכלו בטבלו יפריש מקודם התרומה או המעשר הטבול בו ויצא מזה מדי טבל דהלא חטה אחת פוטרת כל הכרי ואח"כ יאכל גם אותו התרומה המופרש בכדי להשלים לשיעור כזית לצאת י"ח מצה ויקיים מ"ע דאכילת מצה בהיתר דעל פחות מכשיעור אינו חייב מיתה ולא מלקות כמבואר ומדלא עביד הכי היי מצוה הבאה בעבירה ושפיר קשה למה מבעי' ליה להך קרא ומוכרחין לומר דכיון דהך ברייתא אתיא כר"ש דס"ל אין איסור חע"א דאל"כ קשה איסורא דחמץ להיכן אזל וכדאיתא בגמ' שם ולר"ש לשיטתו ליכא למימר הכי דהא ס"ל דכל שהוא למכות ועל פחות מכשיעור נמי חייב [ועיין שבועות (כ"א ב') מכות (דף י"ז) נזיר (דף ד')] ולא אמרו כזית אלא גבי קרבן וא"כ תו ליתא להך תקנתא דלא יועיל בזה כלום ולזה לא הוי מצוה הב"ע מטעמא דעשה דוחה ל"ת. אך זה הוא רק אם נימא כתירוצם קמא דפסחים שם אבל אם נימא כתירוץ הרשב"א דבכהן או לוי מיירי וכדאמרן א"כ הקושיא במקומה עומדת דלמה ליה לאכול בטבלו דאסור נמי לכהן קודם הפרשה יתקן ואח"כ יאכל בהיתר ויצרפה לכזית כדאמרן ומדלא עביד הכי שפיר הוי גבי' מצוה הבאה בעבירה ויפה הקשו בסוכה שם תיפוק ליה מטעמא דמצוה הב"ע וקושייתם בפסחים ובסוכה הוא בממ"נ וכדאמרן ודו"ק. אך כל זה לא נאמר רק לחדודי בעלמא אבל באמת מעיקרא ליתא וכמש"כ בזה הש"א עיי"ש. [והרבה יש לדבר בזה ע"פ דרכי החידוד אך אין דרכי בזה ועיין

אבל באמת אחר העיון זה אינו דשפיר נוכל לומר דטעמא דהרמב"ם הוא מטעמא דהואיל וכמ"ש השעה"מ בזה והא דאי"ח במצה של טבל הוא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה [וצ"ל דהגמרא דנקטא להך ילפותא דקרא הוא לאיסור דאורייתא והרמב"ם בא לאשמועינן דאי"ח אף בטבל דטבול מדרבנן מטעמא דמצוה הבאה בעבירה וכן פי' הר"ן דאיסורא דטבל הוא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה עיי"ש ודלא כהלח"מ שם דדבריו צ"ע טובא דכתב דטעמא דהרמב"ם הוא משום דחמץ על טבל אין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור ב"א עיי"ש ובאמת זה אינו חדא דהלא חמץ על טבל בודאי הוא דהוי איסור כולל וכמש"כ לעיל וגם איסור מוסיף הוא הוי גבי' דטבל מותר בהנאה וחמץ אסור בהנאה ואיסור הנאה לפי' רש"י והרמב"ם הו"ל איסור מוסיף ולפי' התוס' הוי איסור חמור ועיין בחולין (דף ק"א ע"א) וברמב"ם (פ' י"ז) מא"ב ופסק שם אחע"א אף בכולל בלחוד ועיין (בש"א סי' צ"ו) (ובצל"ח שם) ועוד הא הרמב"ם כתב להדיא דהא דאי"ח במצה של טבל הוא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה ומדייק בלישנא שם וכתב זה הכלל כל שאין מברכין עליו בהמ"ז אינו יוצא בו ידי חובתו עיי"ש הרי נראה בעליל דלא כהלח"מ בזה וצ'"ע] וכדמוכח מלשון הרמב"ם שם ועכ"ז יוצא ידי חובתו במצה של מע"ש מטעמא דהואיל ואם תאמר הא אי הוי שאיל עליו הדרא לטבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא הרמב"ם פסק בפ"ד מתרומות (הלכה ט"ז) בדמפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הוי תרומה דאיתא מסוגיא דגיטין (דף ל"א ע"א) עיי"ש א"כ אפשר ליה בהך מלתא דליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא יחשב כמתקן ומצאתי וראיתי שהשעה"מ בעצמו העיר בזה עיי"ש ולפי"ז שפיר עולה פסקי הרמב"ם דפסק די"ח במצה של מע"ש בירושלים וכן באתרוג וה"ה דעיסה של מע"ש חייבת בחלה אף דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא מטעמא דהואיל וכאמור ובאמת עוד הרבה יש לדבר בה ובמ"א נאריך בה אי"ה ואכמ"ל ודו"ק: