בית דוד (דרשות) קפ

א"י דפוטר הוא מילפותא דראשית ראשית ולא ס"ל דראשית דגנך הוי מיעוט אחר מיעוט כמבואר שם וכמו דפטרי בדיגון א"י מדכתיב דגנך כמו כן ס"ל דגלגול א"י פוטר וזה גופא ידעינן מהגז"ש דראשית ראשית וא"כ אייתר לן חד עריסותיכם למע"ש אף לשיטת ר"י ור"ש. ובאמת כד נעיין בזה היטב נראה בעליל דבע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דגם ר"י ור"ש ילפי הך ילפותא דראשית ראשית דבתרומות פ"א (ה' י"א) כתב הרמב"ם דפירות א"י שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתם ביד א"י ומרחן א"י פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגון א"י כו' והוא כר"י ור"ש דמנחות שם ובפ"ו מבכורים (ה"ח) כתב דעיסת א"י פטורה ולא קא יהיב טעמא למלתא. והשתא אם נאמר כדעת השעה"מ בזה דלר"י ור"ש ידעינן דעיסת א"י פטור מעריסותיכם אם כן למה השמיט הרמב"ם בפסקיו ולא כתב דעיסת א"י פטורה מחלה מדכתיב עריסותיכם כמו דיהיב טעמא למלתא בהך דתרומות ולמה השמיט טעם המבואר להדי' בגמ' אלא בודאי דגם לר"י ור"ש במסקנא שם נדע הך דעיסת א"י פטורה מהאי ילפותא דראשית ראשית מדגון א"י וכיון דהרמב"ם פוסק בתרומות כר"י ור"ש דיהיב טעמא למלתא מדכתיב דגנך והוא טעמא דהש"ס שם שוב לא צריך בבכורים לפרש דבריו כיון דעיקר ילפותא הוא מהך דראשית ראשית וקסמך על הא דמפרש בתרומות שם ועיין בצל"ח שהעיר בזה ודו"ק. ולפי זה אחרי דנהרס היסוד נפל הבנין וסתירת הרמב"ם במקומה עומדת ועיין ואין להקשות לפי סברת השעה"מ בזה (כפי מה שהעיר חכם אחד] מאי קמבעי לי' לרבא במנחות שם אי גלגול א"י פוטר לר"מ ור"י מטעמא דעריסותיכם ור"מ ור"י היא או דלמא ר"י ור"ש קאמרי לה כו' הלא לשיטתו מוכרחין לומר בע"כ דר"י ור"ש קאמרי לה דאי ר"מ ור"י היא היאך קאמרי בפסחים ובסוכה שם דר"מ סבר דעיסת מע"ש פטורה מחלה מדכתיב תרי עריסותיכם הלא מבעי לי' לר"מ ור"י הנך תרי עריסותיכם חד למעוטי א"י וחד למעוטי עיסת הקדש לפי גירסת הרמב"ם וכמש"כ לעיל. א"כ בודאי דר"י ור"ש היא דמדבעי בעי לי' לרבא ש"מ דס"ל דגם לר"מ נדע מהך עריסותיכם דהקדש גם לכל דבר שאינו שלו ולא תלוי זה בזה כלל. דזה אינו משום דאפשר לומר דהגמ' לא קאמר התם דר"מ פוטר מחלה מהנך טעמא דעריסותיכם אלא לפי שיטת רחב"א דס"ל דלא בעי דין ממון אבל לשיטת ר"א דסבר דבעינן דין ממון בכ"מ לא מבעי דרשא דעריסותיכם גבי חלה משום דהוי דומיא דאתרוג ומצה ולפי"ז שפיר נוכל לומר דרבא במנחות שם סבר כר"א (וכן נראה מסוגי' דפסחים שם ועיין] משום הכי קמבעי לי' התם אבל השעה"מ לא כתב רק לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ח ב"א ודו"ק. גם אין להקשות לפי שטתו מה יענה בהא דר' יהודא הלא ר"מ ור"י בחדא שיטתא קיימי וסברי דגלגול א"י אינו פוטר וא"כ הך עריסותיכם דמבעי לי' לר"מ למעוטי מע"ש מחלה לשיטת ר"י דסבר ממון הדיוט הוא למאי אתיא דל"ל למע"ש בגבולין דהלא זה נמי הוה ידעינן מהך עריסותיכם דממעטי מינה הקדש דהא דמבעי תרי עריסותיכם חד לעיסת א"י וחד להקדש ואי לא כתיב רק חד עריסותיכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש היינו משום דהקדש מסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון משא"כ בא"י וכמ"ש רש"י שם וא"כ לא נוכל לומר כן רק בא"י משא"כ מע"ש בגבולין דאסורה נמי באכילה שפיר הוי יליף לי' מהך דהקדש אלא בוודאי דלא תליא זה בזה כלל. דזה אינו משום דא"ל דר"י קדריש להך עריסותיכם לשארי דרשות או נאמר כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ג ע"ב) ודו"ק

שוב ראיתי בשעה"מ שם דרצה לתרץ לדברי הרמב"ם האלה בדרך זה והוא דרבינו ז"ל קשיתיה לי' הא דהקשו התוס' (בפסחים מ"ו) ד"ה הואיל וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמרי' בפ' כ"ש דלר"מ א"י ידי חובתו במצה של מע"ש משום דס"ל ממון גבוה הוא ולא קרינן בה מצתכם והא אילו בעי הוה מתשיל עלה וחשבינן כשלו ומתרצים דש"ה דכתיב לה'. אמנם לרבינו ז"ל לא ניחא ליה בהך תירוצו של התוס' בזה לכך הוכרח לומר דהא דאמר ר"א דלדברי ר"מ פטורה מחלה היינו משום דר"מ לא ס"ל כר"א דא"ל הואיל דאי בעי מתשיל עלה רק כר"י דלא נאמר הואיל מדקתני בברייתא דעיסה של מע"ש פטורה ש"מ דס"ל דלא אמרינן הואיל דאם נאמר הואיל הוה מחייב בחלה גם לשיטת ר"מ דס"ל ממון גבוה הוא אבל הרמב"ם דפסק בפ"ג מה' יו"ט ה"ט כר"א דאמרי' הואיל משו"ה פסק דחייבת בחלה ויוצא במצה ובאתרוג מטעמא דהואיל עיי"ש

ובאמת גם זה צ"ע טובא חדא דאי מטעמא דהואיל קאתי' עלה הא תינח במע"ש שלו אבל במע"ש שנפל לו בירושה דלא שייך בה טעמא דהואיל איך נפק בה י"ח מצה וחייבת בחלה והרמב"ם דפסק בסתמא דחייבת בחלה ויצא י"ח מצה וכן באתרוג משמע בכל אנפי אף במע"ש שנפל בירושה כמבואר

וראיתי בצל"ח שם שהביא להך תירוצו של השעה"מ ודחה אותו בשתי ידים וכתב עליו דאם מטעמא דהואיל קאתינן עלה הא תינח במע"ש שלו אבל במע"ש הניתן לו במתנה לא שייך טעמא דהואיל איך נפיק י"ח מצה ואיך חייבת בחלה והרמב"ם דפסק דחייבת בחלה משמע בכל אנפי אף במע"ש הניתן לו במתנה דבשלמא התוס' הקשו שפיר דאיך קאמר ר"א סתם דלדברי ר"מ אי"ח משמע בשום מע"ש אי"ח והקשו דעכ"פ במע"ש שלו אמאי לא יצא י"ח נימא הואיל ואי בעי אתשיל עכ"ל עיי"ש ובאמת אי מזה אין לדחות לדברי השעה"מ ודבריו צ"ע טובא הלא בקדושין (דף נד) איתא וכר"מ במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חומש בין משלו בין שניתן במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה והא ס"ל דמ"ג הוא אלא לאו ר"י אלא לעולם ר"מ הוא והבמ"ע דיהיב נהלי' בטיבלי' וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין עיי"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ג ממע"ש (ה' י"ז) דמע"ש מ"ג הוא שנאמר לה' הוא ולפיכך אינה נקנה במתנה אלא א"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר עיי"ש ולפי"ז שפיר מצי ליתשיל עלה אחרי דשלו הוא וא"כ שפיר שייך טעמא דהואיל. ואין להשיב מהא דתנן בפ"א משנה א' ממע"ש דמצי יהיב לי' מתנת חנם ועיין בר"ש שם. דזה אינו דהלא מסוגיות הגמ' דקדושין שם נראה בעליל דהך מתניתין לא אתיא כר"מ דלדידי' לא מצי יהיב לי' במתנה דאל"כ מאי מקשה בקדושין שם אי ר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה כו' עיי"ש ומשום הכי הרמב"ם דפסק כר"מ בפ"ג ממע"ש כתב להדיא דאין נקנה במתנה כו' עיי"ש [ועיין היטב בכל זה כי הרבה יש לדבר בה ואכמ"ל ודו"ק] וא"כ אין לדחות בזה דברי השעה"מ הנאמרים בהשכל אם לא כמו שכתבנו ודו"ק

ועוד קשה דלפי"ז אמאי מדייק הרמב"ם בלשני' דיצא י"ח בירושלי' דווקא הלא בגבולין נמי מהני הך טעמא דהואיל הן אמת דבזה שפיר נוכל לומר דס"ל להרמב"ם דהך טעמא דבעי מתשיל עליה לא שייך לומר רק במידי דחזי השתא לשום אדם וכמש"כ שם השעה"מ בעצמו עיי"ש. או נאמר בזה כמש"כ הש"א בסי' (צ"ז) ומחלק בין דבר שאינו אסור אלא באכילה בלבד ובין דבר שאסור נמי בהנאה. דבדבר שאסור נמי בהנאה אפילו יש תקנה לאיסורו כמו חמץ בפסח לדידן דקיי"ל דאסור בהנאה וקיי"ל נמי כר"ש דלאחר הפסח מותר בהנא' אפ"ה בעודו עומד באסורו שאסור בהנא' לא קרינן בי' שלכם דבתר ההיא שעתא אזלינן כו' עיי"ש וא"כ הכא נמי אף אם אחר דמתשיל עליו שלו הוא דהוי. עכ"ז כיון דמע"ש בגבולין אסורה נמי בהנאה כדאיתא בבכורות (דף ט' ע"ב) עיי"ש א"כ אף אם נאמר דמצי למשאל עליו מ"מ כל זמן שלא שאל עליו לאו שלו היא דמקרי ואיני יוצא י"ח בגבולין אבל מע"ש בירושלים דמותרת באכילה יצא י"ח מצה וכן באתרוג וה"ה בחלה אף דפסק כר"מ דמ"ג הוא משום טעמא דהואיל ושפיר קא קרי לה מצתכם ועריסותיכם וזה הוא דקמדייק הרמב"ם בלישניה בירושלים דווקא. אבל מ"מ קשה דאיך יועיל גבי