בית דוד (דרשות) קעח

כו' אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו אלמא ממון הדיוט הוא ולפי דבריהם מאי מקשה שם הא גם ר"ח מידה דלר"י ממון הדיוט הוא בגבולין רק לגבי חלה שאני אע"כ דר"ח מטעם מעשר מ"ג קאתי עליה לכו"ע בגבולין וסוגי' דקדושין דלא כוותי' עכ"ל עיי"ש. וכבר קדמי בזה הפ"י בקדושין שם וכתב דדוחק לומר דכי היכי דלר"ח משום דאין ראוין לאכילה לאו עריסותיכם הוא ה"נ מהאי טעמא לא מקרי שללה וזה דחוק עיי"ש. ובאמת כבר הקדימם בזה הרב בעל תוי"ט בסוכה פרק ג' משנה ה' עיי"ש ולענ"ד במח"כ הרמה נשמטו מזכרונם לפי שעה את דברי התוס' (בבכורות דף ט ע"ב) וז"ל דמשמע הכא דלר"י מקודשת בגבולין קודם שיגיע לירושלים והא דאמר בפ' חלק דבגבולין כו"ע סברי דפטור מן החלה לאי משום דחשיב מ"ג אלא משום דלא קרינן בי' עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנידחת לאו שללה הוא כדאמר התם ובהשוכר את הפועלים בב"מ נמי קפטר ר"י מחסימה לאו משום מע"ש מ"ג הוא חוץ לחומה אלא משום דבעינן דישו כדממעטינן הקדש ממעילה (וטעות סופר הוא בתוס' ובמקום תיבת ממעילה צ"ל במעילה (דף י"ג) דהתם ממעטי חסימה בהקדש מדישו והוא ברור וכן ראיתי בגמ' דפוס ווילנא דהגיהו כן להדיא עיי"ש) וכן כתבו התוס' בב"מ שם בקיצור עיי"ש הרי נראה מזה דכונת התוס' בקדושין שם לאו דוקא בחלה היא רק כל היכא דכתיב מיעוטא כמו עריסותיכם שללה דישו וכדומה בעינן בהם שיהי' שלו לכל דבר ואחרי דאינה ראוי באכילה לאו שלו הוא רק קצרו בלשונם שם וסמכו על הא דכתבו בזה במקום אחר כדרכם בכ"מ כידוע והוא ברור בעז"ה

תו קשיא לי לפי סברת הלח"מ דבגבולין כו"ע סברי דמ"ג הוא מה יענה במה דנאמר במנחות דף פ"ב אתמר המתפיס מעות מע"ש לשלמים ר"י אמר קני ור"א לא קני אליבי' דר"י דסבר דמע"ש ממון הדיוט הוא דכו"ע לא פליגי דקני כי פליגי אליבי' דר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא מ"ד לא קני כר"מ ומ"ד קני כיון דמעשר קא קרי ליה שלמים כי מתפיס ליה נמי תפיס עיין שם. והרי נראה דס"ל לר"י דמעשר ממון הדיוט הוא אף בגבולין דהתם בגבולין הוא דמיירי כדמוכח בגמ' שם. ואם נאמר דהתם בירושלם מיירי דהלא אף בירושלים מצי להתפיס המעות לשלמים למ"ד ממון הדיוט הוא. עכ"ז אפשר לומר דהרמב"ם פסק כר"י דהא כתב בפ"ז ממע"ש הלכה (י"ט) המתפיס מעות מע"ש לשלמים לא קנו שלמים שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר שהמעשר ממון גבוה הוא כו' עיי"ש והוא כר"א דמנחות הרי נ"ל דס"ל דגם בירושלים הוי ממון גבוה וא"כ בממ"נ איך שיהיה נראה מזה דלא כסברת הלח"מ

עוד נראה לי להביא ראי' דלא אפשר לומר כמ"ש הלח"מ מהא דאיתא במע"ש בפרק ד' היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי הפירות האלה נתונים לך במתנה כי' וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם דאם מיירי במעשר שני שקודם הוצאתו מן הטבל אתיא ככו"ע דאף למ"ד דמ"ג הוא מצי יהיב לי' בטבלייהו במתנה והוא יפריש ואם נאמר דמיירי בהוצאתם מן הטבל ותהיה זו המשנה למי שסובר דממון בעלים היא עיי"ש. והכא בע"כ בגבולין מיירי כמבואר ואפ"ה סבר הרמב"ם דפליגי בה ולר"י ממון הדיוט הוי הרי נראה בעליל דלא כסברת הלח"מ בזה ועיין

שוב נ"ל להוכיח דהרמב"ם בע"כ לא סבר כדעת הלח"מ דבהל' מע"ש בפ"ח (ה"ז) כתב וז"ל הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר עכ"ל והראב"ד תמה עליו בזה והכ"מ מיישבו עיי"ש. ומדכתב הרמב"ם דבנתינת הכסף קינה ש"מ דס"ל דממון גבוה הוא והקדש אינה נקנה אלא בנתינת מעות דבהדיוט קונה אף במשיכה בלבד בלי נתינת מעות ואף דבקדושין שם קמוקי דר"י הוא (ועיין בכ"מ שם ובלח"מ בפ"ה ה"ד מהל' אישות) הלא התוי"ט שם קמתרץ וכתב דשפיר מתיישבת סוגיית הגמ' אף לפי פסקי הרמב"ם בזה עיי"ש ועיין בכ"מ שם ולפי פירוש הרמב"ם בע"כ הכא בירושלים מיירי מתניתין. דלכאורה צ"ע דברי הרמב"ם אלו דלמה משנה בלישניה הלא עיקר פסק זה נובע ממשנה דפ"ד דמע"ש שם והתם בלשון אחר קתני משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו עכ"ל המשנה ופירושו למשנה זו תראה שמפרש דלא כרש"י ורע"ב ור"ש שם דבפירות מעשר מיירי רק דהמעות הם ממעשר והפירות חולין הם ומחלל מעות מעשר על פירות חולין וקרא במשנה זו מעשר לפירות הנלקחים בכסף מעשר וקרא פדיון נתינת הכסף של המעשר משום דהמעות יוצא לחולין בלי ספק לא הקפידה על המלות כיון שהענין ידוע ועיין שם בפירוש הר"מ [והכ"מ הביא פי' זה ובאמת הוא דברי הר"מ בעצמו עיי"ש] ולפי זה עלה דבריי בפסקיו כלשון המשנה כמבואר וא"כ בע"כ בירושלים מיירי דאי בגבולין איך מצי לחללם הלא אינו רשאי לחלל מעות מע"ש על פירות בגבולין רק בדיעבד אם חילל הוי מחולל אבל לא בתחילה נאמר כן ועיין ברמב"ם (בפ"ד ה"ו) שם דכ"כ בהדיא. ועכ"ז כתב דאינו קונה רק בנתינת המעו' שנאמר ונתן כי' כדין הקדש משום דמע"ש ממון גבוה הוא הרי נראה בעליל דגם בירושלים סבר דממון גבוה הוא ופסק כוותיה דר"מ וכאמור ודלא כהלח"מ וראיתי דהשעה"מ שם העיר בזה ועיין

ומידי דברי בו ראיתי לפרש דברי הרמב"ם אשר לכאורה תמוהים הם וקשה להולמם דבתחילה כתב הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד הרי נראה דס"ל דהולכין אחר משיכה כדין הדיוט וכר"י דממון הדיוט הוא ואח"כ כתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה הרי חוזר מדבריו וסבר דדין גבוה איתא להו דאינם נקנים רק בנתינת מעות בלבד והם דברים המתנגדים זה לזה ועיין בכ"מ שם מש"כ בזה ודחוק הוא והלח"מ בפ"ה מה' אישות העיר בזה והניח בצ"ע עיי"ש. ולולא דמיסתפינא נראה לפרש דברי הרמב"ם דכוונתו הכי הוא בזה ונכונים הם רק טעות הדפוס שלטה בו בסידור הדברים וכן צריכים להיות כתובים ועומדים שם הלוקח פירות כו' ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד והשכר למעשר שנאמר ונתן הכסף יקם לו בנתינת הכסף קונה והכי פירוש דבריו דהקונה פירות חילין בכסף מע"ש ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה' מפריש עליהן סלע בלבד משום דקנה אותם במשיכה כיון דעדיין חולין הם דהרי לא נתן עודנה המעות מעשר בעדם ובמה חל עליהם לעת עתה שם מעשר משום הכי היי כשארי מטלטלין של חולין הנקנים במשיכה ולזה כשהוקרו ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע בלבד ומשתכר בסלע ואח"כ בא לפרש ולומר אחרי דכתב דמשתכר בסלע הוא דהשכר שעולה הפירות יותר מסלע יוציא בכל מה שירצה כיון דאינו נותן בעדם רק סלע אינו תופס עליו קדושת מעשר רק בסלע בלבד ליה בא ואמר דעכ"ז השכר למעשר ר"ל השכר שהריויח בה ינתן למעשר ויאכל בירושלים כשאר מע"ש ינתן טעם לזה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה ר"ל הלא בהקדש אינה נקנה רק בנתינת המעות ובעת נתינת המעות אז חל עליה שם קדושת מעשר ובעת שיצאו הפירות למעשר כבר הוקרו ועמדו בשתים ולזה צריך להוציא הריוח בה לכל הפחות בהוצאת מע"ש ולא לזלזל בקדושתם כ"כ אחרי דממון גבוה היא. והשתא יתבארו ויעלו דברי הרמב"ם על מכונם והוא נכון למאד בעז"ה כאשר יראה המעיין בם. ולפי זה שפיר יתפרש הא דהקשה הגמ' (בקדושין נ"ד) שם מזה על ר"מ דס"ל ממון גביה הוא מאי משתכר בסלע ינתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אשר לכאורה אינו מובן לפי פי' הרמב"ם ואדרבא היא הנותנת אחרי דמעשר אינו נקנה רק בכסף ולזה משתכר בסלע כיון דבעת משיכתו היה חילין וצ"ל דקושית הגמ' שם לשיטתו הוא מהא דתניא ומשתכר בסלע בסתמא משמע דיכול להוציא