בית דוד (דרשות) קעד

ומנין אף בל"ת ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודא. וחכמים אומרים אין בל"ת. [ועיין מה שכתבתי לעיל ודו"ק] ובפ"ח מהלכות ק"פ ה"ה כתב הרמב"ם וז"ל אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה הזה בלילה ולא ביום ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ע"ש. וכתב שם הכ"מ בעצמו דרבינו פסק דלא כר' יהודא רק כחכמים ואיך הקשה כאן מדוע השמיט הרמב"ם דהו בל"ת וצ"ע

וראיתי בלחם משנה שם שרצה לתרץ לתמיהת הכ"מ דהרמב"ם סובר דההוא ל"ת דמפיק ר' יהודא מהך לאמר הוי אסמכתא עכ"ל ע"ש. ולפי מה שהבאתי לעיל הסוגיא (דפסחים דף מ"ב) לא משמע כן ועיין - לבד זה מה יענה בהא דפריך הגמרא בפ"ק (דתמורה דף ד') לרבא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני כי' מהא דמקדיש תמימים לבדק הבית אעפ"י שהוא בלא תעשה מה שעשה עשו כו' ולפי דברי הלח"מ דהוי רק אסמכתא בעלמא לשני לי' שאני מתפיס תמימים לבדה"ב דהוי אסמכתא ומאי דקאמר רבא לא מהני היינו בל"ת גמיר. ומצאתי וראיתי בספר נר מצוה שעמד בזה ונשאר בצ"ע וקצרתי ודו"ק

אבל באמת נראה דהרמב"ם פוסק כחכמים דר"י ולא: כר"י. וכן ראיתי בהרמב"ן בספר המצות במצוה י"ב שכתב וז"ל שנצטוינו בכבש הנשחט ביום ארבעה עשר בערב שהוא יאכל בלילה לא ביום. משעת שחיטתו. והאוכל ממנו ביום כזית מלבד שלא יצא ידי חובתו יש לו באכילתו עבירה וחטא במצות עשה. ובפסחים דף מ"א אמר אכל כיית צלי מבעוד יום. כזית נא משחשיכה חייב צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו. בשלמא נא דכתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מאי טעמא דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה עשה. ואמר רב חסדא הא מני ר' יהודא היא כו' ואין הלכה כר' יהודא. אבל הלכה הוא שעובר בעשה כלומר בלאו הבא מכלל עשה שהוא פשה עכ"ל עיי"ש הרי נ אה בעליל דפסק כחכמים דפליגי על ר"י ולא כר' יהודא. אבל לכאורה צ"ע הלא בתמורה דף ה') פריך שם הגמרא על רבא בפשיטות מהמקדיש תמימין לבדק הבית דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו זה קדשי בדק הבית ותנן ובגליון שם כתב וצ"ל ותניא] (ולדעתי באמת צריך להיות ותניא כי היא ברייתא וכן נראה מהא דאיתא (בדף ז') ואלא אותו למה לי לכדתניא נדבה תעשה אותו כו' הרי דברייתא היא. אבל לפי מה שכתב הרשב"א (בחולין דף י"ד) דכל ברייתא דאית לי' עיקר במשנה אמרו בגמרא דתנן עיי"ש אפשר לגרוס גם כאן דתנן עיי"ש) המקדיש תמימין לבדק הבית אעפ"י שהוא בל"ת מה שעשה עשה כי' וכן שם (בדף ז' ע"ב) נמי איתא מנין אף בל"ת שנאמר וידבר כו' לא כו' ע"ש. הרי נראה מדפריך הגמ' שם בפשיטות נראה דסתמא דגמרא הולך בשיטת ר' יהודא דכל היכי דכתיב לאמר הרי הוא בל"ת ומדוע פסק הרמב"ם והרמב"ן כחכמים ולא כר' יהודא. - אבל אחרי העיון נראה דהצדק אתם דפסקו כחכמים ולא כר' יהודה מהא דאיתא בזבחים דף ל"ד דאיתא שם המעלה איברים בהמה טמאה על גבי המזבח ריש לקיש אמר לוקה. ר' יוחנן אמר אינו לוקה ר"ל אמר לוקה טהורה אין טמאה לא לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו מותיב ר' ירמי' אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א"ל ר"י לר' ירמי' בר תחליפא אסברא לך באיברי בהמה טמאה דכו"ע לא פליגי (דעשה היא דאיכא ותו לא) כי פליגי בחיה. והכי אתמר ר"י אמר עובר בעשה. ר"ל אמר אינו עובר בולא כלום כו' ע"ש וקשה הלא מאי מקשה הגמרא על ר"ל דלוקה הלא אחרי דכתיב שם מן הבקר ומן הצאן תקריבו והרי לאו הבא מכלל עשה אמיר בענין ובתחילת הפרשה כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר ולר' יהודא כל היכא דכתיב לאמר אף בתחילת הפרשה [ועיין בירושלמי פ"ה דנזיר דאיתא שם גורעין ומוסיפין לדרוש מתחילת הפרשה לסופה כו' ע"ש] מוסב על כל הפרשה ונאמר שם לאו הבא מכלל עשה לאו נאמר לוקה על ל"ת וכמש"כ התוס' (בפסחים שם דף מ"א) אלא ודאי דר"י ור"ל לא ס"ל כר' יהודא אלא כרבנן דר"י דפליגי עלי' כמבואר לעיל ולזה שפיר פסק הרמב"ם והרמב"ן כרבנן אחרי דר"י ור"ל סברי כוותייהו

ואחרי העיון היטב במצות עשה שמנה הרמב"ם ראיתי שבעה שהמה במצות קום עשה. ואלה הן (א) מצות עשה (ל"ח) היא שציווה הכהן גדול לישא בתולה והוא אמרו אשה בבתוליה יקח. כו' וכשכה"ג בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה מכלל לאו הבא מכלל עשה עשה (ב) ובמצוה ס' מנה מחוסר זמן. וז"ל שם (מצוה ס') היא שציוונו שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמנה ימים או יותר ולא פחות מהם. וזהו מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו והיה שבעת ימים תחת אמו וכבר נכפל זה הציווי בלשון אחר והוא אמרו שבעת ימים יהי' עם אמו. ומצוה זו תיכלול כל הקרבנות כולם. ומאמרו מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. ושראי' שקודם זה לא ירצה. הנה כבר התאמתה האזהרה מהקרב מחוסר זמן. אבל הוא לאו הבא מכלל עשה לפיכך אין לוקין עליו. ומי שמקריב מחוסר זמן אינו לוקה כמו שהתבאר (בחולין דף פ"א) ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב ניתקו לעשה עכ"ל. ע"ש ולכאורה צ"ע הלא הרמב"ם בחיבורו בפ"ג מה' איסורי מזבח ה"ח כתב מ"ע להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה כו' שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן. ואעפ"י שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן עכ"ל. וצ"ע הלא בחולין שם מפורש להדי' דלאו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה הלא אמור שם ר"ז הנח למחוסר זמן שהכתוב ניתקו לעשה ועל הלאו הניתק לעשה אין לוקין ומדוע כתב בחיבורו הך טעמי דאין לוקין משום דהוי לאו הבא מכלל עשה. ובמנין המצות הביא הך דחולין מפני שהכתוב ניתקו לעשה. אך ראיתי בכ"מ (בהלכה ז') שם הרגיש בזה וכתב הא דכתב רבינו בה' ח' פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה. ולא כתב מפני שניתק לעשה פ"ר זירא בחולין שם משום דדילמא דלא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו שנצרך לומר ניתק לעשה עכ"ל. והלח"מ שם ביאר יותר טעמי דרבינו דהשמיט הך דר' זירא משום דרבינו מפרש כפירוש התוס' שם בחולין דהא דאמר ר"ז הנח למחוסר זמן דהכתיב ניתקו לעשה אין פירושא כפירש רש"י דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהכתוב ניתקו מלאוו דלא ירצה ולא הוי בכלל שארי פסולין דהוי בלאו דלא ירצה אלא ניתקו לעשה ולית בי' אלא עשה דמיום השמיני והלאה ירצה כו' ע"ש שהאריך ולדעתי זה דמסיים הרמב"ם בהלכה ח' מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן מפני שעבר על עשה. אבל לאו אין בו וקצרתי ועיין. (ג) הוא (מצוה ס"א) הוא שציונו שיהיה כל מה שנקריבהו שלם במיני תמים מן המומין שבאו בכתוב ושאמרו בקבלה שהן מומין והוא אמרו תמים יהיו לרצון. ולשון ספרי תמים יהיו לרצון מצות עשה. וכן כתב הרמב"ם בחיבורו בפ"א מה' איסורי מזבח ה"א ע"ש. (ד') מצוה קמ"ט לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין והוא שיהי' מעלי גרה ושוסע שסע ואז יהיה מותרין לאכלה והיותינו מצווין לבדוק אותן באילו הסימנין הוא מצות עשה והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו. ולשון הספרי אותה תאכלו. אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה כו' וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כו' וברמב"ם בפ"ב מה' איסורי מזבח כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה הוא שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה היא עכ"ל ועיין בהה"מ ובמל"מ ובלח"מ שם ולא רציתי להאריך וקצרתי ודו"ק: