בית דוד (דרשות) קעג

לנכרי בריבית שנאמר לנכרי תשיך וכגון לנגוש לנכרי שנאמר את הנכרי תיגוש. שמנאן הרב מצות חלושות. רצה לומר שלא מנאן במנינו בלאוין הבאין מכלל עשה הנזכרים. אבל ראה בהן שאנו מצווין שנלוה לנכרי בריבית ושניגוש אותן לפרוע חובו אחר שמיטה וחשב זה מפני מאמרם בספרי לנכרי תשיך הרי זו מ"ע ולאחיך לא תשיך הרי זו מצות ל"ת. ואין הכינה אלא לנכרי תשיך ולא לאחיך. והוא לאו הבא מכלל עשה וה"ה למאמרם שם את הנכרי תיגוש הרי זו מצות עשה שר"ל כן שנגישת האח עובר עליה בעשה ול"ת וכן פירש רש"י בחומש שם. וכן נראה ממה דאיתא בב"מ דף ע' כך הוא אמרו לנכרי תשיך מאי תשיך לאי תשוך לא תשוך לא סגיא דלאו הכי כלומר דאם נאמר דתשיך קאמר אפשר שבא הכתוב להתיר ריבית העכו"ם כמו אבודתו וגזלו. אבל אם ללוות ממנו לא הוצרך להתיר. ולעשותו מצוה אי אפשר ומתרץ לאפוקי אחיך דלא לעבור עליו בעשה ול"ת. והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך שהוא עשה במניעה מן האח וכמו שאמרו בברייתא הזו בספרי כל ציפור טהורה תאכלו מצות עשה. כל שרץ טמא הוא לא יאכל מצות ל"ת. וכן בבהמות ודגים וחגבים בלשון הזה נישנו בספרא. ומפני שהענין כן לא מנאן הבה"ג כדרך שלא מנאן אלו שאין בקיומן מצוה כאשר כתבתי ומאמרם כמו כן שהזכיר הרב שכל אבר שהוא באדם כאלו הוא אומר עשה בי מצוה כמבואר במדרש תנחומא בפ' כי תצא ע"ש. גם הוא ראי' על היות מספרם במצות שעשייתן חובה לא באותן שהוא שב ואל תעשה. כי בלאוין ימנו במספר כל יום ויום שאומר אל תעשי בי עבירה ע"ש

והנה ראיתי בקנאת סופרים בספר המצות במצות עשה במצוה קל"ח שכתב הרמב"ם שישא כה"ג בתולה כו' וכשכה"ג בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה שהשרש הזה אצלינו לאו הבא מכלל עשה עשה וז"ל נלפע"ד דלפי שיטת הרב איכא למימר דלאו הבא מכלל עשה עשה לאו היינו מכלל הן אתה שומע לאו ויהא כן במשמע אף בכל דבור רשותי' כגון שבעת ימים מצות תאכלו כאילו יאמר שבעת ימים אתה רשאי לאכול מצה ולא חמץ כדי שיהי' נחשב האוכלו לעובר באיסור עשה מלבד איסור לאו הנאמר בו אלא כי אמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה היינו מכלל עשה דוקא שיהא דבור חיובי שיש בי קום עשה. ובהכי ניחא לי' להרב ז"ל להביא ראי' למנות במ"ע שישא כה"ג בתולה ממה שאמרו דאיסורו בבעולה בלאו הבא מכלל עשה עשה דמכלל עשה דקאמר היינו חיוב עשה דוקא בדיבור חיובי דקום עשה ונפקא לן מכללו ג"כ שיהא גם הוא נחשב לעשה עם העשה הנכתב וכולה חדא מצוה היא כאילו האיסור הנילמד מכללו חלק הציווי המפורש להדיא ומכאן תשובה להרמב"ן שרצה להכניס במנין לעצמו גם מה שהוציאו מכלל עשה כגון אכילת קרבן פסח בלילה ולא ביום משעת שחיטתו עד הערב ואם עבר ואכלו ביום עובר בעשה כדאמרינן בפ"ב דפסחים דמה שאמרו התם עובר בעשה היינו אותו העשה עצמו של ואכלו את הבשר בלילה הזה אבל שימנו בזה לב' עשין שלא לאוכלה קודם הלילה מלבד הציווי דלא אוכלו בלילה נראה דליתא אלא חדא מצוה היא והאוכלו ביום אינו אלא מבטל מ"ע שנצטוה לאוכלה בלילה. והכא נמי גבי לישא כה"ג בתולה היא מצוה אחת עם המניעה היוצאות מכללא דאותו הציווי עצמו שהאיסור בבעולה הוא עצמו ביטול עשה של לישא כה"ג בתולה וזה הוא מה דאיתא בתו"כ מלמד שהיא מצווה על הבתולה שנכלל ביה האיסור בבעולה

ולפי זאת השיטה בדעת הרמב"ם אין מקום לתוספות כמה מצות שרצה להוסיף הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע במנין המ"ע שכתב בסי' צ"ט לפרוש הכה"ג מן הבעולה מלבד החיוב לישא בתולה. וכן בסי' פ"ח לפרוש מאכילת חמץ כל ימי הפסח שיהיה זה עשה מלבד הל"ת הנאמר בו. דליתא דאין ריבוי רשותיי בא ללמד על עשה הבא מכללו כי אם מתוך עשה שהוא קבוע בעצמו אנו למדין מכללו שלא ניכתב שהוא נימשך מהעשה הניכתב. וגם זה נחשב כמו חלק איתו מצוה ולא שימנה למ"ע בפני עצמו ואפילו אם נימא דגם מן הדבור הרשותיי נידרוש בו בלאו הבא מכלל עשה כגון כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא. ולאו הבא מכלל עשה עשה. והאוכל עוף טמא עובר בעשה ול"ת כדכתב הרב המזרחי בס"פ ראה כשיש בו מיעוטא דומיא דאותה תאכלו. ולא את בהמה טמאה. או כשתעשה ההוא יתר שלא היה צריך לו כמו שניראה מכל עוף טהור תאכלו. שלא היה צריך לי שכבר ניכתבו בתורה כל העופות הטמאים. ומ"מ צריך שיהא בהם צד של קום עשה כדי למנותם למ"ע דבלאו הכי אינו ניכנסת במנין כמו לנכרי תשיך דאע"ג דאין בי חיוב לענין ההלואה כמש"כ לעיל מ"מ אם ירצה להלוותו חייב ליקח ממנו ריבית וע"ש שהאריך בזה. וראיתי במשנה למלך בפ"ח מה' ק"פ ה"ו דאכילת קרבן פסח בלילה ולא ביום דהכל ניכנס תחת עשה לדעת הרמב"ם שם. אבל צ"ע לדעת הרמב"ן דמה היה לו להכניס במנין מצוותיו הני שבע מצות עשה הבאים מכלל עשה מאחר שקרא תגר על הרמב"ם שהכניס קצתם במנין והוא הסכים לבה"ג שלא למנותם לא בלאוין ולא בעשה. וגם זאת צריכין לדעת מדוע לא השיגה ידו גם על הני בי תרי בעולה לכה"ג. ומחוסר זמן. שהן באים מכלל עשה שמנאם הרמב"ם במצות עשה בסי' ל"ח וס' והדבר צריך תלמוד

ועוד אפשר לומר מטעמי אחריני לא נכנסו במנין המצות מה שיצא מדיוקא דקרא ולא ניכתב להדיא כפי המוסכם אצל הרמב"ם לעיל בשרשיו שם וכן משמע ממה שכתב בפ"א מה' אישות וז"ל ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלשה הן מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני. אחד זכרים ואחד נקבות. ובעולה לכה"ג לפי שלא נאמר באלה לא יבא אי לא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה' אתה למד שדור ראשון ודור שני לא יבא. ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה מד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא בעשה עכ"ל

ומדדייק הרמב"ם בלשונו הטהור וכתב למימר הרי היא כעשה כלומר דאיסור עשה אית בהו אבל עשה ממש למניינא ליתנהו וקרא דדור שלישי יבא בקהל ה' קרי לי' אע"ג דהוא דיבור רשותיי משום דלמעוטי דור ראשון ושני הוא דאתא. דמדלא תתעב הוי משמע שיבואו בקהל לגמרי אפילו דור ראשון ושני ואתא עד דור שלישי למעוטינהו

ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא נמי שלא הכניס במנין מ"ע המקדש תמימים לבדק הבית דאעפ"י שנקרא עובר בעשה על כל זה לא יתכן למנותה למ"ע כיון שלא בא הציווי על פעולה דקום עשה אלא מניעה לחודא מדיוקא דקרא דשיר ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו. אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית כדאיתא בפ"א דתמורה. וכתבה הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה מהלכות ערכין וחרמין אבל לא הכניסה במנין המצות וזה הוא דדייק הרמב"ם בלשונו הטהור למימר שהוא אסור מפני שלאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה. כלומר כעשה לענין איסורא אבל לא עשה ממש למנינא ואם זה אין מקום למה שתמה הרשב"ץ בסי' קל"א למה לא מנה מתפיס תמימים לבדק הבית שהיא עובר בעשה ולא דמי למחוסר זמן דלקין וע' סי' ס' דמנאו למצות עשה ובהדדא אמר בו קרא שבעת ימים יהי' עם אמו וכו' שהציווי מפורש בקרא ולא מכללא ועיין ודו"ק

והנה אחרי העיון ראיתי בהכ"מ שתמה על הרמב"ם על מה שכתב דהמתפיס תמימים לבדק הבית היא רק בלאו הבא מכלל עשה כעשה הלא ובתמורה דף ז') אמרו הגמרא שם דעובר אף גם בלאו דכתיב לאמר לאו נאמר בדבר ואיני יודע מדוע השמיט רבינו ז"ל עיי"ש. ולפלא הלא הא דאמרינן הכי הוא רק לשיטת ר' יהודה. אבל חכמים פליגי עליו וכן היא בספרא באמור נדבה תעשה אותו. אותי עושה נדבה. ואין את עושה תמים נדבה לבדק הבית. מכאן אמרי המקדיש תמים לבדה"ב עובר בעשה