בית דוד (דרשות) קעב

במנין המצות שהוא לאו הבא מכלל עשה קדוש יהיה גדל פרע וחשבן הרמב"ן במנין העשין. והעושה סחורה בפ"ש שהוא לאו הבא מכלל עשה וחשבן הרמב"ן במנין העשין. והמוציא משא על הבהמה שכתב הרמב"ם בפ"כ מהלכות שבת שהיא לאו הבא מכלל עשה. וא"כ ילקה לר' יהודא בכל אלה שבכל אלה כתוב בתחילת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר. ולא שמענו שיחלק ר' יהודא על הכלל דלאו הבא מכלל עשה עשה. והלא בכתובות דף כ"ד באיבעי מהו להעלות מנ"כ ליוחסין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין כו' הנ"מ תרומה דעון מיתה. אבל נ"כ דאיסור עשה לא. והא מ"ד מעלין מתרומה ליוחסין הוא ר' יהודא והוי לי' למימר לדידי' דנשיאות כפים הוא איסור לאו דלאו הבא מכלל עשה הוא וכתיב שם לאמר. ובספרא (פרשה שמיני פ"ג מ"ב) נאמר על מש"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה אין לי אלא בעשה בל"ת מנין. וסתם ספרא ר' יהודא היא ע"ש. הרי דס"ל לר"י דלאו הבא מכלל עשה ועשה אע"ג דכתיב לאמר. לכן נראה לפרש הדבר שלא אמר ר' יהודא רק בעשה הסמוכה ללאוין כמו כאן שכל הפרשה נאמרה באזהרה. וגם בפסח נאמרו גם אזהרות בענין. וז"ש לאו נאמר בדברים עי"ש. אבל זה צריך עיון ולחלק בין היכי דכתיב לאמר בתחילת הפרשה או סמוך להענין הלא הירושלמי בפ"ה דנזיר אמר דכן גורעין לדרוש מתחילת הפרשה לסופה ע"ש. ולזה כתב הגאון מלבי"ם שם דיש לפרש ג"כ כיון שבתחילת הפרשה כתוב מלת לאמר מוסב על כל הפרשה ע"ש. אבל לדעתי גם בלא זה הרי בנ"כ כתיב דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו והתם הוי סמוכין על כל זה נאמר שם דנ"כ הוי איסור עשה. אבל הרבה יש לדבר בהך כללא דלאמר וסמכתי על המעיין וקצרתי

והנה ראיתי בשיטה מקובצת בכתובות בדף מ' דכתב שם וז"ל עשה דמצרי ואדומי כיון שאינו עשה גמורה אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה כאמור עשה דוחה ל"ת. וכן בעולה לכה"ג לא הוי עשה גמורה אלא נדחה מפני עשה כלאו. כמו דאמרינן בכ"מ דעשה דוחה ל"ת עי"ש. אבל דבריו צ"ע מכל מה שהבאתי לעיל דלא משמע הכי. וגם ממה שכתבו הפוסקים נמי לא משמע כן. (דהרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ח') כתב דהבא על אחד מחייבי עשה אינו לוקה והמה מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג שיש בהן לאו הבא מכלל עשה והבא עליהן עובר באיסור עשה עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ח מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן. ואעפ"י שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן עכ"ל ע"ש. ובפ"ב ה"ו שם כתב המקטיר איברים בהמה טמאה על גבי המזבח לוקה ואעפ"י שאיסור הקרבתו מכלל עשה הוא שהרי נאמר ק הטהורה אכול. ומן הטהורה הקריב. הא טמאה לא תאכל. ולא תקריב כשם שלוקה אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שבארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה. אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה ואינו לוקה. ומנין שהיא בעשה שנאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. הרי נראה מסתימת לשונו שם דפסק דבלאו הבא מכלל עשה אין לוקין ובפ"ב ה"א מהלכות מאכלי אסורות כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה. שומע אני כל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה. ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ובלח"מ שם וקצרתי

ועל דבר אשר נסתפקתי אם הך לאו הבא מכלל עשה עשה. הרי היא נמנה במנין המצות במנין מצות עשה. או יש למנותה במנין מצות לא תעשה והדבר צריך תלמוד

הנה הרמב"ם בספר המצות במנין מצות עשה מצוה ל"ח למצותו כה"ג שישא בתולה ולא בעולה למצות עשה. וז"ל שם מצוה ל"ח היא שצווה כהן גדול שישא בתולה והוא אמרו יהוא אשה בבתוליה יקח ובביאור אמרו (יבמות מ"ט) עושה היה ר"ע ממזר אפילו מחייבי עשה. וביאור זה כשהיה כה"ג בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה שהשורש הזה אצלינו לאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. וכן כתב בהרמב"ם בפ"ג מה' איסורי מזבח ה"ח ע"ש. וע"ש בכ"מ ובלח"מ ובמל"מ שם בפ"ג מה' איסורי מזבח

ועוד כתב הרמב"ם בספר המצות במצוה קמ"ט שציונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין והוא שיהיו מעלה גרה ושוסעת שסע ואז יהי' מותרין לאכול והיותינו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנים הוא מצות עשה. והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו. ולשון ספרי אותה תאכלו. אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. ר"ל דבהמה שיהי' בה הסימנים האלה מותר באכילה. ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה. וזה לאו הבא מכלל עשה עשה כו' ע"ש. וכן מנה הרמב"ם שם במצוה ק"נ. וקנ"א. וקנ"ב במצוה עשה ללאו הבא מכלל עשה ע"ש. ומצאתי וראיתי אחרי העיון בהרמב"ן מש"כ שם סוף שורש ראשון וז"ל וכבר עוררתיך על הלאוין הבאין מכלל עשה שאין בעל הלכות מונה אותם כלל וכן נראין הדברים כי למה נמנה מניעה שיש בה לאו מפורש. ולאו הבא מכלל עשה בשתים ולחשוב זו הצוואה מכלל הלאוין. וזו בכלל העשה. ולא נחשוב מניעה שיש בה שנים או שלשה לאוין לשתים ושלש אם נלך אחר המעשה שאנחנו עושים אין לנו אלא אזהרה אחת שנמנענו מדבר פלוני. ואם נלך אחר צוואת הקב"ה לנו הרי הם כמספר הפסוקים אשר הזהרנו בהם. ואם ידענו כי מנין הרב הוא המקובל נסבול כל זה ונאמר כי שנוי אזהרה להקב"ה מלאו לעשה. כלומר מלאו גמור ללאו הבא מכלל עשה יעשה אותם שתי מצות במנין וזו האזהרה אמורה עם הלאוין. וזו עם העשה כו' ע"ש. יעשו אותם שתים מצות במנין. וזו האזהרה אמורה עם הלאוין. וזו עם העשה. אבל יש בדברי הרב ספיקות עמוקות כאשר יתבאר בעז"ה יתברך ויתעלה עכ"ל ע"ש. ובריש שורש ששי שם השיג ג"כ על הרמב"ם ז"ל וכתב וז"ל שם אמר הרב ז"ל שהמצוה שיש בה עשה ול"ת תמנה שתים העשה שבה בכלל מ"ע. והלאו שבה בכלל מצות ל"ת. ופירש כי בזה ג' דרכים. הא') שיהיה בדבר הזה מצוה בקיומו. ואם נהיה עובר עליו על לאו. כענין בשבת ויו"ט ושמיטה וצום כיפור. או שיהיה לאו שקדמו עשה כגון באונס ומוציא שם רע. או שניתק לעשה. כגון שילוח הקן והנותר. ובאלה הדרכים ימנו שניהם הלאו והעשה. ולא ראה הרב שאחד מן הראשונים טעה בזה העיקר. ואני רואה בו מחלוקת גדולה ואחת מן הדיעות טועה בו בלי ספק. שיש עוד בלאו ועשה בדבר אחד אלא שאין מצוה. כענין בבהמות ובדגים ובעופות המותרים והאסורים. אמר הכתוב בהן עשה זאת הבהמה אשר תאכלו ודרשו בו (ספרי) שהיא מצות עשה. וכן כל ציפור טהורה תאכלו מצות עשה. וכן את זה תאכלו מכל אשר במים. והדבר ידוע שאין הכוונה שבאכלנו הבהמה או הדג בעלי הסימנים הטהורים נעשה מצוה. ואם נצודם ולא נאכלם נעבור עליה. אבל הכוונה שאמר הכתוב אלה תאכלו ולא הטמאים והוא לאו הבא מכלל עשה בטמאים כדי שיהא האוכל הטמאים עובר בלאו גמור ובלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה לפי קבלתינו. ואלו וכיוצא בהן מנאן הרב בכלל רמ"ח מצות עשה. אמר לבדוק בסימנים חגבים ולבדוק בסימני דגים. ובה"ג לא מנאן מפני שאין בהם קום עשה. והמניעה מן האיסורים כבר היא נימנית בלאוין. ואין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף בזה מנין. כמו שלא יוסי לאו אחר גמור. כמו שיאמר במניעה מן המניעות ב' או ג' לאוין שכללן במנין לא תעשה אחת. וזה הדעת לבה"ג מחסר מעט. עוד במצות אחרות טעה בו הרב כן להלוות