בית דוד (דרשות) קעא

המעלה איברים בהמה טמאה ע"ג המזבח ריש לקיש אמר לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה. ר"ל אומר לוקה טהורה אין טמאה לא. ולאו הבא מכלל עשה עשה. (ופירש רש"י כך שנוי' בברייתא ומסקינן בל"ת מנין ת"ל אך את יה לא תאכלו אלמא מדאצטריך ל"ת אחרינא לאו אזהרה היא) א"ל ר"י לר' ירמי' בר תחליפא אסברא לך. באברי בהמה טמאה דכל"ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא כי פליגי לענין חיה (ולא לענין מלקות אלא בעשה. ואימר נמי איפוך דר"י לר"ל. ור"ל לר"י. והכי הוי שמיע לי' לר"י. והכי אתמר ר"י אמר עובר בעשה ור"ל אמר אינו עובר בולא כלום. ההוא למצוה) בהמה מצוה להקריב. וחיה רשות

בחולין דף ק"מ ת"ר כל צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה. לא מכלל דאיכא איסורי. ופריך הגמ' מאי היא. אי טרפה בהדי' כתיב. ואי בשחוטי דמצורע מסיפא דקרא נפקא. וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטי דמצורע ומשני לעולם בשחוטי דמצורע ולעבור עליו בעשה ול"ת (ופירש רש"י טהורה תאכלו ולא אסורה ולאו הבא מכלל עשה)

ובמכות א"ר גודל א"ר כהן שאכל מחטאתו ואשם לפני זריקה לוקה מ"ט יאכלו אותו אשר כופר בהם לאחר כפרה אין. לפני כפרה לא לאו הבא מכלל עשה לאו היא. מיתיבי אותו תאכלו ולא בהמה טמאה ואי כדקאמרת לא תאכלו למה לי בשלמא התם ליכא באותו פרשה לאמר אבל הכא הלא כתיב ויקרא אל משה לאמר - ע"ש וברש"י שם

ואחרי שהראתי לך קורא יקר את כל המקומות המדברים בכללא דין דהלאו הניתק לעשה עשה. כעת אלקטם אחת לאחת לברר וללבן הספיקות אשר נסתפקתי בעז"ה. א') אי הך כללא דלאו הבא מכלל עשה עשה גמורה היא. ויש לה דין ככל עשה האמורה בתורה ואינה נידחת מפני עשה דמאי אולמי הך עשה מהך עשה וגם ביכולתה לדחות לל"ת כמו כל עשה שדוחה ל"ת. או נחשב ללאו לענין שמשה יוכל לדחות אותה כמו כל ל"ת שבתורה שעשה דוחה אותה. ואחרי העיון נלפע"ד דדין עשה גמורה יש לה. והוא מדאמרינן (ביבמות דף כ') אלמנה לכה"ג בין מן הנשואין ובין מן הארוסין בשלמא מן הנשואין איכא עשה ול"ת ופירש רש"י עשה. דכתיב ואשה בבתוליה יקח בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן מהא דאיתא (בכתובות דף ל') חייבי עשה מצרי ואדומי כו' ופירש רש"י שם. דכתיב דור שלישי יבא להם הא דור שני לא ולאו הבא מכלל עשה עשה הרי דקרי התלמוד ללאו הבא מכלל עשה עשה סתם וכן נראה מהאי דאיתא בפסחים דף נ"ט דעשה דהשלמה שהיא מלאו הבא מכלל עשה אינה נדחת מהך עשה דאכילת קדשים דקאמרי הגמרא שם מאי אולמי הך עשה מהאי עשה ע"ש. הרי נראה בעליל דלאו הבא מכלל עשה עשה גמורה היא ככל עשה שבתורה ואין עשה יכולה לדחיה. וכן נראה (מיבמות דף ע"ג) דאיתא שם והאוכל ממעשר ומבכורים בטומאת עצמן לוקין. משא"כ בתרומה וקאמר הגמרא שם מלקי הוא דלא לקי הא איסורי איכא מנ"ל אמר קרא בשעריך תאכלנה לזר ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"ש. איתא וכן (בירושלמי בפ' ב' הלכה א') מבכורים וז"ל שם אוכלי תרומה בכהנים. טהור שאכל טהור כמצותו. טהור שאכל טמא בעשה. טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת. מה חמית מימר טהור שאכל טמא בעשה אמר ר' אבא ב"ר ממל ואחר יאכל מן הקדשים מן הטהורין ולא מן הטמאים כל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה הוא. ועוד איתא שם א"ר אבינא ממשמע שנאמר כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכלו אין אנו יודעין וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ליתן עשה ול"ת על טמאין בגין דכתיב. הא אילו לא הוי כתיב עשה הוא הוי. דכל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה היא עכ"ל ע"ש. הרי להדיא מכל אלה דלאו הבא מכלל עשה עשה גמורה היא

ואחרי העיון גם הסברא נותנת דעשה גמורה היא ולא גרע משאר עשה דאינה נדחת בשביל עשה אחר אחרי שראינו דאפקי' קרא הלאו בעשה דלא כשארי לאוין שבתורה ש"מ דהעיקר הוא משום קיום העשה דהעובר בהלאו הוי כאילו עיבר בעשה דאין לוקין עליה משום דהוי הלאו כאלו הוא עצמו גוף העשה. דבקיומו קיים עשה. ובביטולו מבטל העשה. וכאלו הכל עשה אחד. ולזה מסתברא דלא גרע משארי עשה דאינו נדחת בשביל עשה אחרת ועיין בכל אלה ותראה כי כן הוא בעז"ה - אך צ"ע (דבפסחים דף מ"א) איתא ת"ר אכל צלי מבעוד יום חייב וכזית נא משחשכה חייב. קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאי אף צלי בלאי. בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנ"ל. דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא הא לאו הבא מכלל עשה וכל לאו הבא מכלל עשה עשה אמר ר' חסדא הא מני ר' יהודא היא (דאמר לאו הבא מכלל לאמר לאי הוא כן פירש רש"י שם) דתניא שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדה"ב. מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדה"ב עובר בעשה. אין לי אלא בעשה בל"ת מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר. לימד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת דברי ר' יהודא. א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע א"ל דכתיב לאמר לא נאמר בדברים. בי רב אמרי (בתמורה איתא בי רבי) לאמר לאו אמור (בתמורה איתא לא) (ופירש רש"י אמור להן שיש איסור לאי בדברים) (ובתמורה פירש רש"י לא נאמר בדברים כלומר בההיא פרשה לא אמור. כלומר הכי אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא. דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו) והכא גבי פסח נמי כתיב בתחילת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר ע"ש. והתוס' שם בד"ה לאמר כתבו נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה. אבל שארי דברים לא ע"ש. והמהרש"ל שם כתב לא נאמר בדברים. פירש כאלו נכתב לא באותן הדברים. ר"ל כאילו נכתב שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אבל תמימים לא תעשה נדבה כו' ע"ש. והמהרש"א פירש דברי התוס' ר"ל דבכמה פרשיות כתוב בהו לאמר ולית בהו לאו הבא מכלל עשה. והתם אפשר דמודה בהו ר"י לחכמים דפליגי עלי' בתו"כ ולמדרשי' כדאמרינן ביומא. מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר כו' שנאמר וידבר ה' לאמר עכ"ל ע"ש. (ובספרא פרשה אמור אות קי"ט) איתא נאמר נדבה תעשה אותו. אותו עושה נדבה ואין אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית מכאן אמרו המקדיש תמים לבדה"ב עובר בעשה. ומנין אף בל"ת ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודא. וחכמים אומרים אין בו בל"ת עכ"ל הספרא. וראיתי שם בפירש הגאון מלבו"ם זצ"ל מה שכתב בזה וז"ל ההבדל בין דיבור. ואמירה. הדיבור הוא הדבר הארוך והאמירה מציין הלשון שנאמר. וכשנאמר וידבר ה' לאמר פי' וידבר שדבר עמו באורך ופירש לאמר כזה אמור. וכיון שהטעם מה שנאמר לאו הבא מכלל עשה עשה. מפני שלא נאמר הלאו בפירוש. ס"ל לר' יהודא כשאמר וידבר לאמר ביאר שגם הדיבור נאמר. וא"כ גם הלאו הבא מכלל עשה שהוא הדיבור הנדרש מכלל. נאמר בפירוש למשה ע"ש. הרי נראה מזה דס"ל לר' יהודא הא דאמרינן דלאו הבא מכלל עשה עשה היינו היכא דלא כתיב בי' לאמר. אבל היכי דכתיב גבי' לאמר אף גם הלאו הבא מכלל עשה לאו עשה היא רק ל"ת. וכדמשמע מהך דפסחים ומתמורה שהבאתי דס"ל לר' יהודא. דלאמר הוא ל"ת. וא"כ צריכין לומר דלר' יהודא דלוקין על לאו הבא מכלל עשה היכי דכתיב לאמר. ולפי זה צ"ל דלוקין לר"י בכל לאוין הבאין מכלל עשה היכי שנאמר בתחילת הפרשה לאמר. וילקה המקריב חיה כמ"ש בזבחים דף ל"ד. ורמב"ם פ"ה מה' אמ"י. וכהן גדול שנשא בעולה (אם לא תחלק בין וידבר. לאמר. ובין ויאמר לאמר) והגאון מלבי"ם הוסיף להקשות שם וכתב והנה לפלא כי גם כהן טהור שאוכל תרומה טמאה (כמש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות) והנהנה משער נזיר לדעת הרמב"ן