בית דוד (דרשות) קסח

נאמרו בשם רבינו הגדול ר"י ז"ל אשר נהירין לי' שבילי תלמודא כשבילי דמתא והלא תלמוד ערוך הוא בפ"ב דכתובות דף כ"ד דנשיאות כפים לזר איסור עשה היא ופירש רש"י ז"ל משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ודוק ע"כל

שוב ראיתי בפני יהושע בכתובות שם שכתב וז"ל מכאן מקשים קושי' עצומה על הא דאיתא בשבת אר"י כו' גם רבים תמהו על הא דאיתא בתוס' שם לא ידע ר"י כו' הלא גמרא ארוכה היא דאיתא איסור עשה בזר הנושא כפיו ולענ"ד לא קשה מדי דע"כ הא דדרשי כה תברכו ולא זרים הוא בבית הבחירה כדאיתא בסוטה דעיקר קרא בבית הבחירה קמיירי דהתם יש איסור עשה משום דמברכין בשם המפורש. אבל בגבולין דלית לן קרא שפיר אמר ר"י דלא ידע מאי איסור יש בזר דעולה לדוכן דלא יה אלא כקורא בתורה. ואי משום ברכה לבטלה בודאי לא היה מברך ברכה שאינו צריכה ע"ש וגם זה דחוק דסוף סוף מאי רבותי' במה דאמר מימי לא עברתי כו' וראיתי בב"ח שם על הטור דכתב דודאי איסור עשה איכא אפילו עם כהנים אחרים ואפילו לא יברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וא"כ איך עלה ר"י לדוכן ועבר על איסור עשה משום דלא יעביר. על דברי חבריו. והלא אם אב אומר לבנו עבור על מ"ע אינו מחוייב לשמוע לו משום שנאמר אני ה' כלם חייבין בכבודו. ואיך יעבור ר"י על איסור עשה משום שלא יעבור על דברי חבריו. וצ"ל דר"י לא קאמר אלא לעלות לדוכן ולעמוד שם בלא שישא את כפיו כלל. ואף לא יברך יברכך וגומר. וליכא אלא חשד מפני הרואים שיוציאו עליו לע"ז לומר דעובר אעשה. וכדי שלא יעביר על דברי חבריו עולה לדוכן ונושא עליו הלע"ז. אבל התוס' לא הבינו כך. דא"כ מאי לא ידע ר"י וכו' הא ודאי ליכא שום איסור בזה רק חשד לעז בעלמא. כו' ע"ש: **(הגהה וע"ד צחות אפשר לומר דר"י עלה לדוכן לקיים דברי חבוריו דאמרו לו עלה ועלה ותיכף חזר לאחוריו וירד בכד שלא יגרום וזולתו לחושדו כי גם מזה הי' נזהר וזה הוא דקאמר בשם אמר ר"י מימי לא עברתי על דברי חבירי. יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לו חבירי עלה לדוכן אני עולה. ואמר ר"י מימי לא אמרתי דבר. וחזרתי לאחורי ר"ל דר"י בא להשמיעינו דלא עבר על שום דבר דמלבד דלא נשא את כפיו אף בלא ברכה. אלא דגם נזהר שלא יחשוד לו שעובר חלילה על מ"ע דתיכף חזר לאחוריו עלה לקיים דברי חבירו ותיכף ירד שלא יבא לידי חשד חלילה. וזה הוא רק דרך צחות והאמת אינו כן ודו"ק

)** וראיתי במפרשי הש"ס שם שנדפס בשם הרב הגאון ר' נחמי' מדובראוונא בעהמ"ח דברי נחמי' שכתב לא ידע ר"י כו' והנראה ברור בפשט דברי התוס' דודאי היה גלוי להם שיש איסור עשה בזר העולה לדוכן רק לא ידע מה הוא האיסור ואיזה איסור עשה הוא דליכא למימר כפירש רש"י בכתובות שם. איך יעבור על מ"ע. אלא בודאי דהאיסור הוא רק משום ברכה לבטלה דברכה שא"צ הוא והעשה הוא את ה' אלקים כידוע. א"כ י"ל שפיר דר"י עלה לדוכן שלא לעבור על דברי חבריו. אמנם לא בירך וזהו כוונת התוס' באמת כו' ע"ש. אך צ"ע איך נאמר דהך איסור דברכה שאינו צריכה הוי ברכה לבטלה וחייב משים איסור עשה דאת ה' אלקיך תירא. הלא בברכות דף ל"ג. איתא דר"י ור"ל אמרי תרווייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת. אבל צ"ע דבתמורה דף ג' נראה דהמוציא ש"ש לבטלה והוא באיסור עשה והוא מדאמרי דמקלל חבירו בשם לוקה דכתיב אם לא תשמור כו'. והפלא ה' את מכותך היינו מלקות ופריך הגמ' שם ואימא קמיירי קרא במוצא ש"ש לבטלה אבל מקלל השם לא סגי במלקות. ומשני הא אין עונשין מה"ד אלא א"כ מזהירין וא"כ בשלמא אי קאי אמקלל השם. איכא אזהרה את ה' אלקך תירא כו' וקאמר הגמ' שם דהאי אזהרה עשה היא. ובעינן אזהרה בלאו וא"כ ע"כ האי קרא דאם לא תשמור קאי אמקלל. הרי נראה מזה דמוצא ש"ש לבטלה הוא מ"ע. וכן מוכח מסנהדרין דף נ"י דאיתא שם ואימא קרא דונוקב שם ה' היינו שמפרש שם שמים לבטלה ואזהרה הוא את ה' אלקיך תירא. ומשני אזהרת עשה לאו אזהרה היא ע"ש הרי גם מזה נראה דהמוציא ש"ש לבטלה הוא באיסור עשה. והך קרא דלאו תשמור הוא אסמכתא בעלמא וצ"ע

ולפ"ז צ"ע במה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שבועות וז"ל שם השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר. או שברך ברכה שאינה צריכה עובר משום נושא שם שמים לשוא כמו שבארנו (בה' ברכות כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי נושא ש"ש לשוא וה"ה שנשבע לשוא) הרי זה חייב לקללו כו'. ולא שבועת שוא בלבד אסיר אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדין לבטלה אסור. ואעפ"י שלא נשבע לשוא שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ונכלל ביראתו שלא יזכור לבטלה לפיכך אם טעה בלשון והוציא ש"ש לבטלה. ימהר מיד וישבח ויפאר לי כדי שלא יהיו לבטלה. כיצד אמר השם אומר אחריו ברוך הוא לעולם ועד. וכיוצא בו כדי שלא יהיו לבטלה עכ"ל ע"ש. הרי נראה מדבריו דס"ל דהמוציא ש"ש לבטלה היא איסור דאורייתא ועובר בל"ת והוא כר"י ור"ל בברכות דס"ל כל המברך ברכה שאינו צריכה עובר בל"ת וצ"ע מהא דתמורה וסנהדרין דמשם נראה דליכא ל"ת רק כעשה דכתיב את ה' אלקיך תירא והך קרא דאם לא תשמור הוא אסמכתא בעלמא אך התוס' בר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודא היא כו' האריכו שם בהא דנשים מברכים על מ"ע שהזמ"ג והוכיחו שם דהיכי דפטורי לברוכי. ומשום דמברך ברכה שאינו צריכה וקעבר משום ל"ת דבל תשא ליכא דהוא דרשה דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא והראי' דהא אמר (בברכות בפ' מכי שמתו דף כ"א) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומיוצא ש"ש לבטלה דאסרינן בתמורה משום דכתיב את ה' אלקיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל היכא דמברך רק היא ברכה שא"צ כיון דעכ"פ הזכיר השם דרך סיפור שבחו יתברך אין בו איסור תורה ע"ש. הרי נראה מדברי התוס' דס"ל דברכה שאינו צריכה הוא רק איסור דרבנן אחרי דהזכיר ש"ש בשבחו של הקב"ה אבל דעת הרמב"ם אינו כן אחרי דכתב בה' ברכות כל המברך כו' ועיין ברא"ש ובהגה"ה שם בפ"ד דר"ה וברא"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ט מש"כ אהך מתניתין. דכל מ"ע שהזמן גרמא ובר"ן בר"פ שם ובנדרים דף יו"ד ע"ב ד"ה השומע כו' ובפי' הרא"ש שם ועיין במג"א בסי' רט"ו סעיף ה' וברמ"א בסי' י"ז ע"ש. ואחרי כל אלה נראה דמחלוקת הראשונים הוא דלדעת התוס' הוא רק איסור דרבנן היכא דמברך ברכה שאינו צריכה אחרי דהזכיר שם שמים בשבחו של הקב"ה והרמב"ם ס"ל דגם בזה הוא איסור דאורייתא וע"ש היטב. והרבה יש לדבר בזה ונלאתי להאריך וסמכתי על המעיין וקצרתי: ועתה נחזור לענינינו לתרץ הך קושי' עצומה אשר הקשום המפרשים על הך דברי התוס' המובא בשם ר"י שלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן הלא הוא גמרא מפורשת דזר העולה לדוכן עובר בעשה. והנה המג"א שם בסי' קכ"ח סעי' א' הביא הך קושי' ירצה לתרץ וז"ל ועוד יש לומר דמצינו בפ"י דעירובין דף צ"ו דר' יוסי סבר אע"ג דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל סומכות מ"מ רשות לנשים לסמוך. א"כ ס"ל ג"כ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן וכו' מ"מ רשות לזר לישא כפיו דהתורה לא מיעטו לזר לישא כפיו בהך קרא דכה תברכו רק דאינו מצווה לברך אליבי' דר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות ולכן תמה הר"י עליו ומה דאיתא בכתובות דזר עובר בעשה קאי אליבי' דר' יהודא דאית לי' מעלין מתרומה ליוחסין ולדידי' אתי שפיר מה דאמר הש"ס דאיכא עשה בזר העולה לדוכן כן נ"ל עיקר עכ"ל ודבריו צ"ע דא"כ משמע דלר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות אין איסור בזר הנושא את כפיו. פשיטא ודאי דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ואילו התם אמרינן הלכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה כו' ואי סלקא דעתך מעלין מנ"כ ליוחסין הני כיין דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו (ומה הועילו בתקנתם) שאני הכא דריע חזקתייהו (דליכא למיחש דליסוקינהו דהא ריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלים קדשי המקדש והם