בית דוד (דרשות) קסז

ושמו את שמי. ורק כשהוא בביהכ"נ כשקורא כהנים משום דכתיב אמור להם. ומתרגמינן כד ימרו להון אבל אם אינו שם אינו עובר ע"ש. וכן כתב הב"י בשו"ע שם. והמקור מכל אלה הוא ממה שאמר ריב"ל בסוטה שעובר בשלשה עשה. ולפי זה צ"ע טובא במה שכתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות נשיאות כפים. הלכה י"ב שכל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלשה מ"ע שנאמר כה תברכו. אמור להם. ושמו את שמי עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי הוא כעובר וכ"כ בב"י שם ע"ש. וצ"ע מה הוא שכתב אעפ"י שבטל מ"ע אחת הרי ריב"ל אמר בפירוש הרי זה עובר על שלשה ומה הוא שכתב ואם ביטל רק אחת. ועוד מה שכתב כעובר על שלשה וצ"ע מה הכריח להרמב"ם לשנות מדברי ריב"ל. ולכאורה היה אפשר לומר משום דאמר אביי בסוטה שם דלשנים קוראין כהנים. ולאחד אינו קורא משום דעל אחד לא נאמר אמור להם א"כ בכהן אחד לא הוי רק עשה אחד. אבל מה יענה בהך דושמו. ועוד אם ליכא רק עשה אחת בכהן אחד והרמב"ם מיירי רק בכהן אחד. מה הוא שאמר כעובר בשלשה. וצ"ע

וראיתי בב"ח בטור שם שכתב על הא דכתב הטור אם אינו נושא. עובר בשלשה עשה כו'. קשה דהא דרשינן דאמור להם אצטריך ללמד דאינו עובר אלא כשקורא כדמתרגמינן כד ימרון להון ולא אתי לעשה. וי"ל דס"ל לריב"ל דאין מקרא יוצא מדי פשוטו דהקב"ה אמר למשה אמור להם לאהרן ובניו שיברכו את ישראל לפי זה הוי ג"כ לעשה. וכ"כ הר"ן דאע"ג דדרשינן לי' דלב' קורא כהנים. ולא לאחד שנאמר אמור להם שמעת מיני תרתי עכ"ל וזה הוא טעמו של הרמב"ם שכתב הרי זה כעובר משום דקרא דאמור להם לא אתי לעשה אלא לדרוש כד ימרון להון ומשוה"כ כשאינו בביהכ"נ כשקורא כהנים אינו עובר כלל. ודלא כהה"ר מנוח והביאו הב"י דאינו עובר בג' עשה. אבל בעשה דכה תברכו עובר דמצווין לברך אפילו לא יאמרו להם. דליתא אל אקרא דאמור להם. לא נכתב אלא לפרש דאינו מצווה בעשה דכה תברכו אלא כד ימרון להן. ואי לא יאמרו להן אין עליהם חיוב דכה תברכו כלל. וכן משמעות כל הפוסקים ע"ש. וכן נראה לכאורה ממה שכתב הגהת מיימוני שאם ש"צ כהן שלא יאמרו לו לעלות ע"ש ואם איתא שאף אם לא יאמרו לו נמי עובר. יאמרו לו בכדי שלא יעבור על מ"ע ועיין בב"י שם. אבל באמת אחרי העיון נלפענ"ד דגם זה אינו הוכחה כ"כ דראיתי בהרמב"ם בספר המצות שלו במנייני המצות עשה שכתב וז"ל מצוה כ"ו היא שציוה הכהנים לברך את ישראל והוא אמרו יתעלה כה תברכו את בני ישראל עכ"ל. הרי מסתימת לשונו הטהור דהך מצוה דכה תברכו. היא מצוה אחת ותמיד עוברין עליה אחרי דלא מחלק בין קוראין ובין אינם קוראין נראה מזה דס"ל כהה"ר מנוח. אבל אחרי בינותי בדברי הרמב"ם בספר המצות ראיתי כי דברי הרמב"ם מה שכתב בה' נ"כ ברורים המה לפי שיטתו אחרי הנחתו שהניח לכלל גדול בספר המצות שלו. כי בספר המצות בשורש תשיעי כתב וז"ל שאין ראוי למנות הלאוין והעשה כו' והאריך שם הרבה. אך מתמצית דבריו הארוכים ראיתי שם דברים הנוגעים לעניינינו וזה הוא לשונו הטהור וכשהגיענו אלו הענינים המצווה בהם והמוזהרין מהם יהיה פעולה או דבור או אמונה או מדה לא נביט לרבוי הצוויין שבאו בענין ההוא. אם היה מן המצווה בו. או לרבוי האזהרות שבאו ממנו. אם היה המוזהר ממנו. כי כולם הם לחוזק. כי פעמים ישוב בענין אחד בעצמו אזהרה אחר אזהרה. לחוזק. וכן ציווי אחר ציווי לחוזק ג"כ כו'. אמנם כשנמצא הקבלה אומרת שהציווי הזה או האזהרה נושא ענין כך. וזה הציווי הנכפל או האזהרה נושא ענין אחר. הנה זה הקודם והנאות שלא יכפול הכתוב אלא לענין ואז ראוי למנות זה ביחוד. ולמנות זה ביחוד. אמנם כשלא יהיה שם ענין נוסף דע באמת שלא נכפל אלא לחוזק. כו'. והראי' על כל מה שאמרנו אמרם (במנחות דף מ"ד) כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה. בעבור שנכפל בו לשון ציווי חמש פעמים. אחד ונתנו על ציצית הכנף. שני. ועשו להם ציצית. שלישית והיה לכם לציצית. רביעי. גדילים תעשה לך. חמישי על ארבע כנפות כסותך. ומצאנו להם לשון מבואר במצות שהיא מצוה אחת כמו שאבאר כשאזכור אותה. ועל דרך הזאת בעצמה אמרו כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. להכפל הציווי בהם שמונה פעמים. בשל ראש ושל יד וכן אמרם כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה להכפל הציווי שלש פעמים. ולא יתטפש אחד ממוני המצות שיאמר ברכת כהנים שלש מצות. ציצית חמש מצות. תפילין שמונה מצות כו' ע"ש. יאחר כל אלה נפקח עינינו ונראה בעליל כי דעת הרמב"ם דעיקר מצות ברכת כהנים היא מצוה אחת. והעיקר הוא ברכת כה כמבואר במצוה כ"ו שהבאתי לעיל. והוספת הדברים הוא אך לחזק המצוה ולפי שיטתו מכוון הדברים במה שכתב בה' נ"כ כל כהן שאינו עולה לדוכן אעפ"י שבטל מצות עשה אחת (והוא ברכת כ"ה) שהיא עיקר המצוה האחת. על כל זה אחרי דכפל בעוד שנים היינו אמור להם. ושמו את שמי. לחזק הדבר ולהגדילה ואם יעבור יהי' החומר מהעברה כמי שעובר על שלשה מצות כאמור. והרמב"ם מבאר בהלכה. כוונת ריב"ל בסוטה דמה שאמר ריב"ל עובר בשלשה היינו דאע"פ דבאמת ביטל רק מצוה אחת עכ"ז הרי הוא כעובר שלשה מפני כפילתו המצוה וחיזוק הדבר. ועיין היטב בכל אלה ותראה כי כן הוא בעז"ה דוק ותשכח

שוב ראיתי (דהר"מא בשו"ע או"ח סי' קכ"ח א') כתב דאין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים דזר עובר בעשה עי"ש והמקורו הוא מפירוש רש"י בכתובות. דשם בדף כ"ד ע"ב מבעי הגמרא מהו להעלות מנ"כ ליוחסין. תיבעי למ"ד מעלין מנ"כ ליוחסין הנ"מ לגבי תרומה דעוון מיתה הוא. אבל נ"כ דאיסור עשה הוא לא ופירש רש"י דאיסור עשה הוא כה תברכו אתם ולא זרים. ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כל הרי להדיא בזר הנ"כ עובר על איסור עשה. ומזה קשה על הא דאמר ר' יוסי בשבת דף קי"ח ע"ב (מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה ומה שמדייק ואמר יודע אני בעצמי ר"ל אני יודע שאיני כהן אבל לא חברי שהחבר חשב שאני כהן דאל"כ האיך יאמר לו החבר עלה לדוכן אחרי דזר הוא) ובודאי צ"ל שמה שאמרו לו חברו עלה לדוכן היינו לישא כפיו דאל"כ מאי רבותי' דר"י. וכן נראה ממה שכתבו בתוס' בשבת קי"ח: בד"ה אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים שאמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל. הרי נראה מזה דמה שאמרו עלה לדוכן היינו עם כהנים אחרים. וכן מוכח ממה שכתב המהרש"א שם וז"ל הקשה מהרמ"א בטור או"ח סי' קכ"ח דהא יש איסור עשה בזר הנושא את כפיו כדאמרינן בפ"ב דכתובות ופירוש רש"י שם מדכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ויש ליישב דמשמע לי' עלה לדוכן בעלמא שעלה ועמד במקום דוכן שהכהנים עומדים שם אבל לא היה מברך עמהם וע"כ אמר דלא ידע ר"י מאי רבותי' דר' יוסי כי מאי איסור יש בזר העולה לדוכן ואינו מברך. אם לא שנאמר שהיה מברך ורבותי' משום ברכה לבטלה דלא תשא וזה אינו דודאי משום דלא עבר על דברי חבריו לא יעבר על לאו דלא תשא. והוא הדין דהוי מצי למימר דודאי לא היה בירך משום איסור עשה דזר נושא כפיו. אלא דחדא מתרתי נקט עכ"ל הרי נראה מכל אלה דהר"י מיירי דגם עם כהנים אחרים היה עולה ולא בירך הוא אבל זה דוחק דא"כ מאי רבותי' דר"י בזה וראיתי במגיני שלמה בשבת שם שעמד על דברי התוס' בשבת במה שאמר לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן וז"ל פליאה גדולה בעיני על הדברים האלו אשר