בית דוד (דרשות) קסו

העולם. והמדה האחרונה היא עשירית נקרא בשם כל. באשר שהיא כלולה מכלם. שכלם משפיעין לה כענין שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים ועל ידה נברא העולם התחתון והוא מקור הברכה בעוה"ז ובה נתברכו אבות העולם שנאמר בהם לשון כל וגם מצות מעשר מכוון כלפי מדה זו. מדה העשירית. ולכן האדם מתברך בעוה"ז בזכות המעשרות אחרי כי היא מקור הברכה. אבל שארי מצות שכרן צפון לעוה"ב. וזה הוא שדרשו אשר מכח אותה ברכה של ויתן לו מעשר מכל ר"ל מכח אותה מצוה מתעורר ההשפעה ממדת העשירית לאבות העולם. אחרי שהמה עמודי העולם. ולכן נתברכו בבכל. מכל. כל. לרמז שהעיקר הוא בזכות ויתן לי מעשר מכל ואף דבי יצחק כתוב ואוכל מכל מה הוא זה הברכה מבואר (במדרש שם פרשה ס"ג) ואוכל מכל ר"י ור"נ ר"י אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית. ר' נחמי' אומר מכל טוב אכל שהוא מתוקן לעתיד לבא ע"ש. הרי נראה דאכילה זו היא למעלה מהטבע זהו רק בזכות המעשר כי יצחק נזהר גם כן במעשרות כמבואר (במדרש שם בפרשה ס"ד) שנתן אומד למעשרות וכן ביעקב נאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ע"ש באורך. וממוצא הדברים האלה נראה בעליל דמשוה"כ באו בעלי המדרש וסמכו דרשתם בהך דרשה דברכת כהנים לתרץ אשר לכאורה קשה מדוע האריך הקב"ה ואמר משה דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה ולא קיצר בלשונו ולומר דבר אל אהרן ואל בניו לברך את בני ישראל נראה דדייק הקב"ה דהברכה הוא בלשון כה. למה הוא זה. וע"ז שאלו בעלי המדרש מהיכן זכו בני ישראל להתברך בלשון כה בא ר"י ואמר דעיקר הברכה הוא בזכות אברהם שנתברך בלשון כה שנאמר כה יהיה זרעיך. והברכה הוא משום זכות המעשרות שנתן למלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון ובזכות המעשרות השפיע השפע בברכה אף לבניו להתברך עו"ד הכהנים אף לעתיד כמבואר לעיל וכדרשת המדרש על יברכך כו' והכל הוא ממדת כל. וכן ביצחק. וכן ביעקב שהמה שלשה עמודי עולם אשר בזכותם יוכלו הכהנים להשפיע בברכתם כל טובות העוה"ז ממדה העשירית והוא המעשרות. ומה שהאריך הכתוב בוידבר ולאמר ואח"כ דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו עיין במפרשי התורה מה שכתבו בזה. ולפענ"ד אפשר לומר עפ"י הקדם מה ששמעתי בשם הגר"א ז"ל על מה שדרשו (במדרש רות פרשה א' ויהי בימי שפוט השופטים) רבי יוחנן פתח ואמר שמעה עמי ואדברה תהלים נ') כו' מאין זכיתם שתקראו עמי מואדברה ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם נעשה ונשמע - כי זאת ידוע כי דבור קשה ואמירה רכה. והוסיף הגר"א ז"ל כי עוד חילוק והבדל בין דבור לאמירה כי היכי דנאמר בלשון דבר הוא בלי טעם כי כן צויתי לדבר לזולתו אבל אמירה הוא לאמור לזולתו טעם הדבר מהציווי. ולפי זה ביאר מה שכתוב (בואתחנן פרשה ה') אחרי שמעו את הדברים אשר דבר עמהם הקב"ה בסיני ולא יכלו לקבלם באמרם ועתה למה נמות כו' כי מי כל בשר כו' קרב אתה ושמע כל אשר יאמר ה' (ר"ל טעמי המצות וע"ז נאמר לשון יאמר) ואת תדבר אלינו (ר"ל בקיצור בלי שום טעמי) את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך (ר"ל עיקר הציווי בלי שום טעמי) ושמענו ועשינו (ר"ל שמענו ממך דבר ה' אף בלי שום טעם ועשינו. וזה שדרש המדרש שמעה עמי מאין זכיתם שתקראו עמי. הלא לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות סבתא. ורעמה. וסבתכא. (ר"ל שהיה שמם ישראל ע"ש ישראל אביהם. כמו שנקראו האומות ע"ש אביהם בני סבתא ע"ש ראש משפחתם) אבל אחר קבלת התורה קראם הקב"ה עמי ועל זה בא ר' יודא בר סימון ודרש מאין זכו ישראל לקראן בשם עמי מואדברה ר"ל ממה שהיו אז במעלה גדולה כל כך שאמרו בלשון דבר אתה עמנו ולא רצו שיבינם בטעמי המצות רק אנו מקבלים מה שדבר הקב"ה אתך ואף אם לא ידענו שום טעם תיכף עשינו ונקבל עלינו ציווי של מלכינו וזה שאמרו ישמענו ותיכף עשינו בלי שום שאלה להבינינו טעם הדבר רק נקבל ועשינו ואחרי גודל מעלתם באלה זכו להקראם בשם עמי וז"ש מואדברה ומכללא דין ביאר הגר"א מה שאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (בתהלים קי"ט) שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. הלא ידוע כי דואג ואחיתופל שונאי דוד רצו לפוסלו ממלוכה ומקהל עם מטעם כי בא ממואבי וכתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (תצא פ' כ"ג) ועיין בסנהדרין ולזה אם נלך כפי שאמר הכתוב בתחילה סתם לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' אסור דוד מלבא בקהל ה' אבל אחר שפירש הכתוב אחריו הטעם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים כו' ומזה דרשו חז"ל עמוני ולא עמונית. מואבי ולא מואבית אחרי כי דרכו של איש לקדם ולא אשה ולפי זה מותר לבא בקהל. וזה תאמר דוד שרים רדפוני חנם ר"ל הם דואג ואחיתופל שהמה שרים רדפוני חנם בלא דבר ומדברך ר"ל ומדברך שאמרת לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' בלי שום טעם פחד לבי כי אף אסור לבא בקהל אבל שש אנכי על אמרתך ר"ל כשראיתי מה שכתוב אח"ז ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וזה הטעם מה שנאסר עמון ומואב לבא בקהל ומזה דרשו חז"ל עמוני ולא עמונית. מואבי ולא מואבית אוכל לבא בקהל עם ה' וזה שמדייק אשר מדברך פחד לבי אבל מאמרתך שש אנכי. והדברים האלה יקרים למאד. ואחרי הדברים האלה נוכל לפרש מה שאמר הקב"ה בתחילה וידבר ה' אל משה לאמר וזה הוא כמו בכ"מ שהקב"ה דבר אל משה לאמר לזולתו. ואח"כ אמר ה' אל משה דבר אל אהרן מצות ברכת כהנים שמצוה לברכם ואח"כ אמור להם ר"ל מה שאמרתי להם בלשון כה תברכו את בני ישראל מה הוא דוקא בכה אמור להם טעם הדבר משום גודל זכות אבות אשר מתברכים בכה יהיו זרעיך וזה הוא בזכות המעשרות שנתן אברהם למלכי צדק כהן לאל עליון אשר זה הוא ממדה עשירית אשר כל השפעת הברכות בעוה"ז הוא ממדה זו ובזכות שלשה עמודי העולם ישפיעו הכהנים בברכתם לבניהם אחריהם לדורות עולם. ולדעתי כוונה עמוקה היא באלה ויש לדבר עוד בזה בעז"ה וקצרתי

ומדי דברי בברכת כהנים אמרתי לא אחדל מלהציע לפניך קורא יקר מה שחנני ה' לחדש בהך ברכתא דכהני וזה החלי בעזר צורי וגואלי

(בסוטה דף ל"ח) אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה. א') כה תברכו ב) אמור להם. ג) ושמו את שמי. וכן העתיק הרא"ש במגילה פרק הקורא את המגילה ע"ש והר"ן במגילה שם כתב כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה אך זה הוא דוקא כשקוראין אותו לעלות ואינו עולה. הא לאו הכי לא מחייב. ע"ש. וזה הוא ממה דאיתא בירושלמי במגילה שם וז"ל הירושלמי ר"ש בן פזי כד הוי חשיש (כשהיה חליש) הוי קאי אחורי עמודי. ר"א הוי נפיק לברא היה יוצא לחוץ) שלא יאמרו להם לברכם ע"ש. הרי נראה מזה שאינו עובר רק כשקראו להם לעלות ולא עלו. והטעם לזה הוא משום שדרשו במה שאחר הקב"ה כה תברכו. אמיר להם. היינו כדמתרגם כד תימרון להון אך זה הוא דוקא אם הוא בביהכ"נ. אבל אם יצא לחוץ אינו מוטל עליו שום חובה וכן כתב הסמ"ג אם אינו בביהכ"נ אינו עובר. ע"ש. והמרדכי כתב אם הנותן מים לכהנים לברך בא אצל הש"צ ומזכירו ליטול ידיו צריך לישא כפיו אף דיש כהנים אחרים. ואם לא יעלה עובר בשלשה עשה אבל מלמדין להנותן מים שלא יזכור להש"צ ליטול ידיו היכי דאיכא כהנים אחרים דהשתא לא יעבור אם לא ישא כפיו ע"ש, והטור באו"ח בסי' קכ"ח כתב כל כהן שאין בי אחד מהדברים המעכבין צריך לישא כפיו. ואם אינו נושא כפיו עובר בשלשה עשה. כה תברכו. אמור להם.