בית דוד (דרשות) קסג

ח' וז"ל יש להסתפק במה דאמרינן כל ת"ח שאומרים הלכה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר. אי בעינן שיהא הדבר הלכה בדבר שחידש מעצמו. אי גם אם נאמר בשמו בדבר שהוא ראה או שמע בלי שום הוספה וחידוש מעצמו כלל גם מזה יזכה להיות שפתותיו דובבות בקבר. ונראה דזה תלוי בהך פלוגתא דהני אמוראי שבירושלמי דלמאן דמדמה לקונדיטין סובר דבעינן שיהא הדבר הלכה דוקא בדבר שחידש הת"ח מעצמו דומיא לקונדיטין הנעשה עי"ד תערובות דבש ופלפלין וממזג להיין כל כך עד שיקרא בשם חדש הוא קונדיטין. שבתחילה שהיה היין בפני עצמו היה נקרא יין ואח"כ כשממזג במעשה ידיו נקרא בשם קונדיטין. כן בעינן שיהא הדבר הלכה ממוזג בפעולתו הן בטיב שכלו והן ברב זכרונו (ואף דמצינו דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ומבואר דזה הוי נמי בדבר שלא חידש מעצמו כלום ועיין במגילה דף ט"ו ובאבות פ"ז מ"ו ובנדה דף י"ט ובחולין ק"ד ספרי מטות פ' קנ"ו מדרש תנחומא במדבר פ' כ"ב מדרש משלי ק"ו פרקי ר"א פ"נ עיי"ש מ"מ להא שיזכה שיהיו שפתותיו דובבות בעינן שיהא דבר חידוש דוקא בתוספת נופך משלו ועיין) ולאידך מ"ד דמדמה לחמר עתיק ס"ל דלא בעינן חידוש רק אם נאמר בשמו אך בדבר שהראה למו במה ששמע או עינו ראה בשל אחרים ככתבו וכלשונו כהני חמר עתיק שלא נשתנה מברייתו כלום גם מזה זוכה ששפתותיו דובבות בקבר עיי"ש

והנה מצינו באדונינו דוד ע"ה שעסק כל ימיו בתורה ובתפילה כמבואר בסנהדרין (דף צ"ח ע"ב) אמר רב לא איברי עלמא אלא לדוד כו' ופי' רש"י בזכות דוד שאמר שירות ותשבחות ע"ש. ובברכות (דף ד' ע"א) איתא כל מלכי כו' וידי מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה ע"ש ובעירובין נאמר דוד גליא מסכתא וכן נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל כו' והלכה כמותו. הרי מכל אלה נראה דדוד הי' עוסק כל ימיו בשירות ותשבחות ובתורה להורות לעם ה' זו דבר הלכה

ובמגילה (דף כ"ז ע"א) איתא ואת כל בית גדול שרף כו' (מלכים ב' כ"ה) פליגי בה ר' יוחנן וריב"ל חד אמר מקום שמגדלין בה תורה. וחד אמר מקום שמגדלין בה תפילה כו' ע"ש. הרי דלחד מ"ד מקום תפילה הוא יותר גדול ממקום תורה. וכן פליגי שם רב פפי ורב פפא אליבי' דרבא. דר"פ סבר מבי כנישתא לרבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור. ור"פ מתני שם איפכא ע"ש: ואחרי כל אלה יתבאר דברי הירושלמי באר היטב בעז"ה. כי דוד החכם שיהי' ג"כ אחר מותו עוסק בשירות ובתשבחות ובלימוד התורה כפי מה שעסק בהיותו בחיים חיותו ויהי' לו מזה ריוח בב' עולמות. כי העוה"ז הוא עת קניית הסחורה האמיתית היינו תורה ומע"ט. אבל לא מקום מכירת הסחורה בקבלת שכר כי היום לעשותם כו' כמבואר במאמרי חז"ל בזה. אבל העוה"ב הוא מקום מכירת הסחורה בקבלת שכר אבל לקנות עוד תורה ומע"ט אי אפשר שם כמאמרם במתים חפשי כו' ולזה ביקש דוד מהקב"ה אגורה באהלך (פי' בעת שאהיה באהלך היינו באוהל שלמעלה) עולמים (לשון רבים) שיהי' שם ריוח של ב' העולמות שגם אחרי מותו אתעסק בקניית התורה והתפלה והמציא לו את זה בבקשתו מהקב"ה יה"ר שאזכה שיהיה דברי נזכרין בבכ"נ ובבמ"ד ובמה שיאמר בשמי יחשב לי כאילו אני בעצמי חי שיהי' שפתותי דובבות בקבר ואז אף שאני בקבר ואיני עוסק עוד בעצמם. אך במה שיאמר שמועתי ותפילתי במה שנתחדש בחיי נחשב לי כאילו אני בעצמי חי עודנה ועוסק בהם במה ששפתותיו דובבות מזה ונחשב כאילו אני מדבר בעצמי בזה הענין ולא נחשב כמת. (ועיין בהקדמת ספר אדרת אליהו שכתב שם שמץ מנהו) ואחרי כי רצה שיהי' לו הדבר בשניהן הן בבתי תפילה והן בבמ"ד ולצאת ידי כולם כמבואר לעיל. לזה ביקש בבכ"נ הוא מקום תפילה. ובבמ"ד הוא מקום תורה זו הלכה. ולפי המבואר לעיל הרי עיקר הדבר הוא שיאמר דבר שמועה זו הלכה ובזה יהי' שפתותיו דובבות בקרב כמבואר בבלי וירושלמי לזה התחכם דוד וביקש מהקב"ה יה"ר שיהי' כל העוסק בתהלים כאילו עוסק בנגעים ואהלות שהם דברי הלכות ועיין בנפש החיים שער ד' פ"ב) ולזה אף כשיאמר דברי שירות ותשבחות בבתי תפילה בשמי גם זה לדברי הלכות יחשב ואזכה להיות שפתותיו דובבות בקבר ואהי' אגורה באהלך (גם בהיות באהלך באוהל של מעלה) עולמים בשני עולמות כמבואר. ולזה יעידון ויגידון עליו. דוד מלך ישראל חי וקיים כי בודאי אחר בקשתו בזה הבטיח לו הקב"ה כחפצו. ואח"כ בא הירושלמי לפרושי מה הנאה יש לו ר"ל מאיזה דבר יש לו הנאה היינו אי הדבר שמועה הנאמר בשמו הוא דבר חידוש שחידש בעצמו משלו. או גם בדבר שראה ישמע משל אחרים נמי שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה כבימו חיו. ע"ז בא חד ואמר כהדין דשתה קונדיטין שהוא דבר הממוזג בפעולתו ובמעשי ידי אומן. כן בעינן שיהא הדבר הלכה בדבר חידוש שחידש מעצמו וחד אמר דאף בדבר שלא חידש מעצמו רק הוא ראה או שמע נמי זוכה במה שנאמר בשמו שיהיה שפתותיו דובבות בקבר כחמר עתיק דהוי היין כתולדתו בלי שום הוספה עוד במעשה איש ותחבולתו. וגם בזה יהיה זוכה למעלת אגורה באהלך עולמים וזה נכון מאד בכוונת הך מאמר בעז"ה ודו"ק

והשתא יבואר שפיר הא דמצינו שר' יוחנן הקפיד כל כך שיאמר שמועתו בשמו דוקא כמבואר בבבלי וירושלמי וכן מצינו בריש לקיש שהקפיד גם על ר"א בזה כדמבואר במנחות (דף צ"ג ע"ב) וכן מצינו ברב ששת שהקפיד כל כך בזה עד שאמר מאן דעקץ לפקץ עקרבא כמבואר בבכורות (דף ל"א ע"ב) ע"ש אשר לכאורה דבר תמוה הוא שהקפידו הם בזה כ"כ אשר כמה וכמה אשלי רברבי לא הקפידו ולא השגיחו על זה כלל כמבואר בבבלי וירושלמי הלא דבר הוא. אבל לפי המבואר לעיל שפיר הוא שהקפידו כל כך בזה משום דמצינו בהני תלתא שלא הוי להו בני. דלר' יוחנן לא הוי בני כמבואר בברכות (דו' ה' ע"ב) ובב"ב (דף קט"ז ע"א) דאמר דין גרמי כו' ע"ש. ולריש נמי לא הוו לי' בהאי שעתא בני ועיין בכתובות (דף ח' ע"ב). ולרב ששת לא הוי בני כמבואר ביבמות (דף ס"ב ע"ב) ע"ש (ועיין בתענית דף ט' ע"א בינוקא דר"ל כו' נראה דהי' לר"ל בני וכן לרב ששת הי' לו בני ברתי כמבואר ביבמות שם. עכ"ז בהאי שעתא לא הי' להן ע"ש) ולזה הקפידו על תלמידיהם שיאמרו כל שמועותיהם בשמם דוקא בבמ"ד אף בהיות חלקם בחיים בכדי שיהי' זכרונן לטוב אף גם אחרי מותם כי צדיקים דבריהם הן זכרונן כמבואר בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה ע"ש ומשום הכי הקפיד ריש לקיש על ר"א תלמיד של ר"י בכתובות (ד כ"ה ע"ב) ואמר שמעית מלי' דבר נפחא ולא אמרת לן משמי' והקפידו כ"כ אף גם בהיותם בחיים כדי שיבינו תלמידיהן מזה שגם במותם יאמרו כן כמבואר במו"ק מילתא דבחיים ניחא לי' יתעביד לי' גם במותו ע"ש. ולזה הקפידו בכדי שיקויים עליהם הנאהבים והנעימים בחייהם גם במותם לא יפרדו יהי' מזה שפתותיהם דובבות בקבר ויהי' להם חיי עולם כבקשת דוד המע"ה אגורה באהלך עולמים וכמבואר והוא נכון מאד בעז"ה

וזה הוא שניחמו תלמידיו לר' יוחנן כמבואר במדרש הנעלם וז"ל ר' יוחנן קשישי יומי כי' וחולשא תקיף עלוי קם ואמר מה אני לעלמא דאתי דקא הוי לי בנין ומתו א"ל תלמידיו ר' מימך אנו שותים כמה בנין את חביקו דאתקיפו לך לעלמא דאתי וכו' ע"ש. כי הי' ר"י מיצר במה שאין לו בנין להזכר בשמו תורתו ושמועתו שיהיה שפתותיו דובבות בקבר. השיבו וא"ל רבי מימך אנו שותין אומרים שמועתך בשמך ועי"ד כך יזכר שמך לטוב וכמבואר והרבה יש לדבר עוד בזה אך לא באתי פה בדברי אגדה ומוסרים רק בדברי הנוגע ונדרש לעניינו: