בית דוד (דרשות) טז

ע"כ אמרינן דלא הוי רק תולדות וכמו שאמרו שם שובט בכלל מיסך יכו' ע"כ אין סברא לחייב שתים עליהם אבל לס"ד דמנינא בא עד דעביד לכולהו ובכולהו נמי אינו חייב אלא אחת שפיר י"ל דאינו בכלל אבות ולמאי נ"מ אי דמי' למיסך ואורג דהא בירר וזורה ומרקד נמי דמי' להדדי כמש"ש ע"ג ב' ע"כ כתיב לא תבערו וע"כ אמרינן דמנינא לחלק ומשכחת לה דידע לזה לשבת בחדא אב דלא אתא ובכלל דל"ט הוא כותש דהוי נמי אב כמש"ש אלא דלא חשב במתניתין דליכא בעני ואפ"ה אי עביד עם דש אינו חייב אלא אחת כמ"ש מהרש"א שם בתוס' ד"ה משום זורע דאפי' בשני אבות דדמי' איני חייב אלא אחת כמו שובט ומרקד דהוי אבות וכותש דהוי בכלל דש עכ"פ עיין שם

ובאמת דבריו תמוהים דהא לרבנן דפליגי ער"י דהוי שובט ומדקדק תולדות ולר"י דס"ל דהוי אבות ודאי חייב שתים כדמסיק בהזורק ד' צ"ז ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה מאי דע"כ בעביד כולהו בהדדי מיירי גם למסקנא ואף לגירסת ר"ת שם מוכח דחייב שתים מדדחיק לתרץ הא דלא אוקימנא בעביד לכולהו משום וכו' וכן מוכח בתוס' ד"ה חסר דף ע"ה עיי"ש בכותש מן הסברא הוי אמרינן כ"מ דחייב אחת משום דהוי בכלל דש וגם מהר"ם שם נסתפק בזה עיי"ש אבל השתא דכתיב לא תבערו וכתיב נמי מנינא ע"כ צ"ל דחשיב נמי דש וחייב שתים עליה וידע לשבת באחד משאר אבות מלאכות והשתא ניחא בס"ד דלא כתיב בחריש ובקציר וה"א עד דעביד לכולהו ואף דעל הוצאה ודאי חייב בפני עצמו ה"א דכותש בכלל מנינא ואף דמן הסברא אם חייב שתים עם דש דהשתא דלא אמרינן לחלק אין נ"מ בזה וכן הדר דכתיב בחריש וקציר הוה בכלל מנינא שובט ומדקדק אבל לבתר דכתיב נמי לא תבערו ומנינא לחלק ע"כ כותש בכלל וע"כ נימא דחייב שתים עליה עם דש דאל"ה דידע לשבת במאי והשתא ניחא דפריך לר"ל ממתניתין ולא אוקים לה למתניתין כמונבז דאף דסבירא לי' לר"י ור"ל כמונבז מ"מ מתניתין ודאי לא אתי כוותי' דהא מתניתין ע"כ לא אתי לאשמעינן במנינא אף דכבר ידעינן לחלק מרישא דמתניתין דכ"ג אלא דאפילו בעביד כולהו ל"ט נמי חייב על כל אחד אתי לאשמעינן והיינו דלא נימא דהוי כהעלם שבת וקמ"ל דידיעה בלאו או בתחומין נמי הוי ידיעה כסברת התוספות ולמונבז דסבירא לי' דשוגג דומיא דמזיד ושגגת קרבן לחוד היה נמי ידיעה ליכא רבותא כלל לדידי' ומזה ניחא נמי מה דפירש רש"י שם אבל תינוק שנשבה פטור משום דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא פירש דס"ל לגמרי כמונבז ומטעמא דידי' דמקיש שוגג למזיד וכמו שכתב התוספות כיון ס"ל לר' יוחנן כמונבז והוא פסק תמיד הלכה כסתם משנה ומתניתין ע"כ דלא כמונבז וכנ"ל וע"כ דס"ל כמונבז ולא מטעמא וכנ"ל וניחא נמי דקאמר הא ניחא לר"י משכחת וכו' ולא קשה דאכתי גם לדידי' הא דרבי בהזורק דס"ל נמי דבעי שגגת לאו מי ניחא וכן לסברת תירוץ הנ"ל היכי דייק מיני' בהזורק דלא מחייב אתולדה במקום אב דלפי האמת דכתיב לא תבערו וע"כ מנינא לחלק ורבי מסתמא ס"ל כרבנן דפליגי אר"ע בתחומין והלכתא כוותיהו וע"כ ההכרח לומר דחשיב כותש במנינא וחייב שתים עליה וא"כ ליכא רביתא כלל השתא דנשאר אב אחד מכלל מנינא בכדי לידע בהא שהוא שבת דאל"כ ארבעים הוי וא"כ ממילא מוכח דליכא תולדה במקום אב

והשתא כאשר בארנו פלוגתא דר"י ור"ל במסכתא כריתות ניחא נמי דלא סתרי אהדדי פלוגתא בכריתות עם מה דסבר הכא בשבת דלא בעו שגגת לאו דזה הוא אליבא דרבנן בכריתות דס"ל דתליא במעשה דוקא וממעט לה מהקישא דכתיב והנפש אשר תעשה וכמ"ש התוספות דהוי כמו דכתיב אשר לא צוויתי לעשות ואמעוט מהא פסח ומילה ומה"ט דהיה שב ואל תעשה ולא מה"ט דלית ביה לאו דלא מוכח מהקישא ומדלא כתיב לאו בהאי הקישא ש"מ דלא בעינן שגגת לאו כמו שכתב התוספות משא"כ לר"ע דלא בעי מעשה כלל ודאי לא תליא אלא בלאו והלאו ניתנה לאזהרת קרבן דלא כרבא במסכתא מכות וממילא אף דלא כתיב לאו בהאי הקישא בעי ודאי שגגת לאו כיון דעיקר הלאו בא משום קרבן אבל ר"ל דסבירא ליה גם לר' עקיבא בעי מעשה זוטא ורבנן ס"ל דוקא מעשה רבה ס"ל לריש לקיש לכ"ע אף דלא כתיב לאו בהאי הקישא מכל מקום בעינן שגגת לאו מדרשא אשר לא תעשינה. ולר' אית לי' לרבנן דכפיפת קומה והקשת ידיו אי עקימת פיו כולהו לא איקרי מעשה ולפי זה תורה אחת לעושה בשגגה דכתיב בעבודת כוכבים ממילא אימעיט מוהנפש ומנשק ומרבץ לעבודת כוכבים פטור מקרבן אף דלא יכתוב ביה כרת ומה"ט דלא איקרי מעשה ושפיר הקשה התוספות מ"מ הקישא דשוגג למזיד ל"ל דאפילו אי לא היה כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה וכו' ודבריהם כפשטם דאפילו אי לא הוה כתיב כלל כרת התם הוה ילפינן הך מהקישא ולגופא לא איצטריך דידעינן למעט מגפף מדכתיב לעושה בשגגה דוקא מעשה וכנ"ל

ובזה לא קשה קושית מהרש"א דל"ל הקישא דלר"י אליבא דר"ע דס"ל דלא בעינן מעשה כלל ויליף ממגדף וכמו שכתב התוס' בסנהדרין ד' ס"ה ד"ה אלא א"כ אי לאו הקישא דאקיש למגדף לא הוה ילפינן מג"ש רק מעבודת כוכבים דאית בהו מעשה וה"א דדוקא במגדף גלי רחמנא משום דחמיר וכן לרבנן משמע נמי במתניתין דריש כריתות להא דבעינן מעשה דוקא לאו מסברא בעלמא אלא יליף התם במתניתין מדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה וכמו שכתב ג"כ התוס' בסנהדרין ד' ס"ג ד"ה אלא ואי לאו הקישא הוה ילפינן מג"ש מעבודת כוכבים גם לענין סקילה ומה דכתיב בי' כרת לאו למעוטי סקילה אלא לגופא למעט מגפף אף דנקרא מעשה לרבנן אליבא דר' יהודה וכן לריש לקיש אליבא דר"ע דס"ל דגם ר"ע בעי מעשה זוטא אי לאו הקישא הוי ילפינן מעבודת כוכבים גם לענין סקילה וכרת לגופא וא"ל דבלאו כרת ע"כ מגפף לאו בכלל קרבן דאם לא כן ג"ש לעיני למאי אתי ז"א דה"א רק לענין דבעי מעשה דוקא ילפינן מעבודת כוכבים לר"א אליבא דרבנן דבעי מעשה רבה וכפיפת קומה וכ"ש עקימת שפתים לא נקרא מעשה כלל וא"כ ממילא ממעט מגפף מדכתיב לעושה בשגגה אפ"ה אי לאו הקישא ה"א דכרת לגופא למעט מגפף ובהכרח הוה אמרינן דמעשה זוטא נקרא מעשה מדלא אימעוט להו מלעושה בשגגה אבל השתא דכתיב הקישא אמרינן כסברא פשוטה דלא נקרא מעשה. וניחא נמי מה דפירש רש"י ביבמות במש"ש מ"ל ר"נ היא לחלק דה"א עד דעביד לכולהו היינו מדקאמר ר"נ היא משמע דס"ד דר"י לגמרי כר"נ ס"ל והיינו לר"י דסבר בכריתות דר' ישמעאל ס"ל כר"ע דמגדף ולא בעי מעשה כלל א"כ ממילא מוכרת לומר לדידי' כמו לר"ע דלא תליא הקרבן במעשה רק בלאו וממילא בעי שגגת לאו וכיון דמסתמא בתחומין לא סבירא לי' כר"ע דלא אשכחן בשום דוכתא מאן דס"ל תחומין דאורייתא אלא ר"ע לחוד א"כ ממילא ודאי אי לאו לא תבערו הוה אמינא הך מנינא דקרא הוא עד דעביד לכולהו כמו שפירש בדברי ר"נ וכן לר"ל דס"ל מתניתין דכריתות ר"ע היא אבל ר"י ס"ל כרבנן במגדף כמ"ש בסנהדרין דף ס"ד ע"ב עיי"ש ולר"ל בין לרבנן ובין לר"ע דבעי מעשה ס"ל דבעינן שגגת לאו וא"כ ממילא מוכרח לומר דס"ל לר' ישמעאל לגמרי כר"נ אבל בפסחים קאמר רבא ש"מ הבערה לחלק ולא קאמר שם ר"נ הוא והיינו דר"ע עצמו ס"ל תחומין וא"כ ע"כ ל"ל האי מנינא דקרא כלל דלמא לא תבערו נפיק לחלק דאי אית ליה האי מנינא דקרא לא תבערו ל"ל דא"ל עד דעביד לכולהו דמהיכא תיתי כיון דליכא הכרח לדידי' דהא י"ל שפיר אף דלחלק אתי דידע לשבת בתחומין וא"כ ש"מ דל"ל כלל האי מנינא ע"כ שפיר פירש"י שם שלא תאמר העושה ד' או ה' וכו' ואתי שפיר דברי רש"י אהדדי ודו"ק: