בית דוד (דרשות) קנח

דכי ביום שהיום עצמו מכפר מדהוצרך לעינוי וצום אשר בכלל זה התשובה וזהו אמרו ומנין שיוה"כ מכפר. ירצה היום עצמו בלא קרבנות. ת"ל כי ביום הזה והיינו מדהוא נתינת טעם אל הקודם דצריך לעינוי וצום ש"מ דהיום עצמו מכפר וע"ז אמר דמנין שמיתת הצדיקים מכפרת. והכוונה דאף דילפי' מסמיכות מיתת מרים לפ' פרה דמ"צ מכפרת מ"מ הי' אפשר לומר שאין עצם המיתה המכפרת רק כי בעלות נשמתו למקורה לשמי מעל אל המקום אשר חוצבה משם שמה יהי' לנו לפה ולמליץ טוב ללמד עלינו סנגוריא ומזה תצמח הכפר' ואם כה הי' הדבר אינו ענין אל התאוננות וההספד כלל. וע"ז אמר ומנין שעצם המיתה היא המכפרת שנאמר ויקברו עצמות שאול כו' ויעתר ה' לארץ אחרי כן והיינו אחרי ההספד וההתאוננות כמבואר בפרקי ר' אליעזר הובא בילקוט שמואל ב' סי' קנ"ד. ויעשו ככל אשר צוה המלך ומה צוה המלך צוה להיות מעבירין ארונו של שאול בכל שבט ושבט והי' השבט שנכנס בו ארונו של שאול הי' יוצאים הם ובניהם ובנותיהם ונשותיהם וגומלין חסד עם שאול ובניו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן וכיון שראה הקב"ה שגמלו חסד מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ שנא' ויעתר אלקי' לארץ. עכ"ל. ומדהוצרכו להספד דוקא ש"מ שעצם המיתה היא המכפרת ולזה היא דוגמא ממש ליוה"כ כי כן כאשר ביוה"כ עצם היום הוא המכפר והיינו ע"י העינוי והצום כמו כן עצם המיתה מכפרת והיינו ע"י ההתאוננות וההספד. ולזאת בכל כוחינו נתאבל עליו להוריד כנחל דמעה מאין הפוגות. ושב ורפא לנו. בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. וה' יגדור פרצותינו ברחמים אמן

דרוש ליומי דניסן

וכדי לסיים בנחמה כי נגמר הדפסת הספר בעז"ה ביומי דניסן ראיתי להציג הדרוש מה שדרש על מאמר חז"ל במד' (שמות רבה פ' ט"ו

) החודש הזה לכם ראש חדשים הה"ד (תהלים ל"ב) אשרי הגוי אשר ה' אלהיו. משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים. וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ובו עתידין לגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז') ובו נולד יצחק (א') **((א) עיין בר"ה (דף י"א.):)** ובו נעקד (ב') **((ב) עיין במדרש ויקרא (פ' ס"ט.):)**ובו קבל יעקב את הברכות (ג') **((ג) עיין בפר"א פ' ל"ב וברד"ל שם:)**ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ע"כ

והנה בטרם נבוא לביאור דברי המדרש ראינו להתעורר באלו המקראות הנאמרים בתורה בפרשת החודש. ושם נאמר (שמות י"ב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החודש הזה לכם ראש חדשים ראשין הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וכבר התעוררו בזה המפרשים על שבא הדבור בלשון כפול ובשינוי לשון מראש לראשון. ואיך הוא כעין הקדמה להמאמר שבא אח"ז דברו אל כל עדת בני ישראל וכו'. ועיין בכ"ז בספר אפיקי יהודה (בח"ר דריש י"ד) ועוד אני מוסיף להתעורר בזה. מדוע אמר בתחלה החודש הזה ואח"כ אמר ראשון היא. אשר שינה בלשון מזה להוא. וגם מדוע בראשונה אמר חדשים בלשון כולל. ובשני' אמר לחדשי השנה בלשון נפרד. וגם מדוע באתה המצוה שיקחו שה לבית. ומה ענין הבתים לכאן

ולביאור כל אלה נאמר. היות כי מהידוע כי החדשים המה מתייחסים אל הירח לבעבור כי היא גומרת הקפתה בכל חודש וחודש. כדאמרינן בירושלמי במס' ר"ה מה שהחמה מהלכת לי"ב חידש הלבנה מהלכת בשלשים יום [וזה החשבון הוא בקירוב] אמנם החמה אינה גומרת הקפתה רק במשך שס"ה ימים שהוא שנה תמימה. אולם עכ"ז גם להחמה יש חדשים. והוא שבכל שלשים יום הולכת במזל מיוחד. והמזלות המה י"ב, טש"ת, סא"ב, מע"ק, גד"ד, ונמצא כי גם להחמה הוא י"ב חדשים. והוא מה שמשנית בתהלוכה בכל חודש במזל מיוחד. אמנם ההבדל ביניהם הוא מבואר. כי חדשי הלבנה המה נפרדים. וכל אחד הוא מובדל מזולתו. מאחר שבכל חידש נגמר הקפתה ומתחיל אח"כ היקף חדש. אמנם החמה אם כי גם היא משתנית מחודש לחודש ללכת במזל מייחד. עכ"ז בכללו היא הוא היקף אחד בכל י"ב חדש. רק כי ההשתנות הוא במקום שכונתה ונמצא כי חדשי החמה המה כעין גוף אחד. וחדשי הלבנה המה כגופים נפרדים. יכל זה הוא מבואר ונגלה והאריכות בו אך למותר

והנה מהידוע כי אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה. ותכן כוונת הענין הוא. להיות כי הלבנה אין לה אור מצד עצמותה. זולת מה שמקבלת מאור החמה אמנם לא שהיא נבראת כן. אפס כי בראשית הבריאה נבראת באור עצמיי כמו שנאמר (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. רק לאחר שקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך כדאמרי' במס' חולין (דף ס'): ובמס' שבועות (דף ט.) ובב"ר (פ' ואו) [ופרטי ביאורי המאמרים עיין במפרשים שהאריכו לבאר זה ואכמ"ל.] וד) אולם גם לאחר שנתמעטה לא מצינו שנטל הקב"ה את אורה ממנה. רק שאמר לה לכי ומעטי את עצמך. אבל לא שנטלה ממנה אפס כי אורה גנוז בתוכיותה באופן שלא יראה החוצה. אולם עודנו נשאר בה אורה העצמיי גנוז בתוכה ולעתיד אי"ה יתגלה אורה הגנוז ואז יהי' לה אור עצמיי כמו שהיתה בראשית הבריאה כמו שאנו אומרים במאמרנו שאנו נוהגים לומר בצירוף ברכת הירח והי' אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית. כמו שהיתה קודם מיעוטה כמו שנאמר את שני המאורות הגדולים. ומקרא מלא דבר הכתוב לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף. והוא מבואר

והנה לעת כזאת שלא נראה לנו אורה העצמיי. רק מה שמקבלת מהשמש לזאת יש בה מהמילוי והחסרון. כי בחצי חודש הראשון היא הולכת ומתרבה מדי יום ביומו. עד כי בחצי חודש היא בתכלית מילואה. ואח"ז מתחלת לחסור אורה הלוך וחסר עד סוף החודש. וענין מילואה וחסרונה גם זה ידוע כי בעת שהיא מתרחקת מהשמש בתכלית הנגוד אז היא בתכלית המילוי. כי כאשר היא עומדת נגד השמש בתכלית המרחק. אז ניצוצי וקוי השמש המכים על פני' הוא מול עבר פני' הנראים לנו. ואז יאירו לנו כל עבר פני' והוא כל חצי כדורה שכנגד פנינו. אמנם כל עוד שתתקרב להשמש לעומת זה תחסר אורה. עד כי כאשר היא מתקרבת אל השמש בתכלית הקירוב ועומדת תחתיה ממש. והוא הנקרא עת הקיבוץ. אז תחשך ותחסר אורה מכל וכל. כי פני' המאירים הוא מלמעלה נגד השמש. ולא יראה לנו רק חצי כדורה החשוך

וככה לעומת זה העם הקדוש הישראלי. אשר המה מונים ללבנה. אין להם אור עצמיי כלל. להיות להם חלק ונחלה בטובות הזמן בעולם הזה. כי יעקב ועשו חלקו ביניהם העוה"ז והעוה"ב. ויעקב נטל לחלקו העוה"ב ואין לו שום חלק ונחלה בעוה"ז וכל הטובות וברכות שיש לנו בעוה"ז הוא הכל מתנה משרי האומות וכמי שדרשו חז"ל (עיין בספרי ובילקוט פ' ברכה ובע"ז דף ב': ובתנחומא פ' ברכה שם) מאי דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. מלמד