בית דוד (דרשות) קמז

**(היצר ולעומת זה אמר בהפכו ודרך רשעים כאפילה הרצון כי מבלעדי העדר האור. עוד המשיכו עליהם רוח עועים מבחוץ. ברוע מפעליהם והוסיפו להחשיך מאור שכלם מבחוץ כענין מאמ' חז"ל הבא לטמא פותחין לו הבן בדברי אלו כי נחמדים הם וכמדומה לי שראיתי כן בספר יין לבנון ומה נעמו אמרי חז"ל באמרם אר"י כל הרגיל לבא כבית הכנסת להתפלל ואינו בא הקב"ה משאיל בי. שנאמר מי זה האיש ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו מאי ואין נוגה לי. אם לדבר מלוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו מ"ט יבטח בשם ה דהוי לי' למבטח בה' ולא בטח והנה לא אאריך בפרטי המאמר מה שיש להעיר בו מהספיקית רק אכתוב בקיצור הכוונה בו כפי דברינו והוא כי הוקשה להם לחז"ל בדברי הכתוב באמרו חשכים ואין נוגה לו. כי אינו משפט מתהפך בשוה כי נוגה היפך האפילה. וחושך הוא היפך האור. וא"כ יותר הי' צודק אומרו חשכים ואין אור לו אמנם ביארו כי הרצון הוא. יען כי כבר קדמו אמרינו כי זכות מעשי הצדיקים יתואר בתואר נוגה. להיות כי הוא בלתי עצמיי להם ומעותד אל ההפסד כאמור, אמנם כן הוא ממשפט דברי הלימודי' והמדות המוסריות, אף כי אינם נטועות בחיוב. עכ"ז ישובו להיות לטבע אחרי ההרגל עליהן והתלמד בהן כמאמ' החכם ההרגל טבע שני. ולזאת מי אשר הורגל מנעוריו במצוה א' מהמצות נגד כי שבה להיות אצלו לטבע אחרי ההרגל בה. הנה אור המצוה ההיא מאירא בעצמות' ולא תפסוק בשום זמן מהזמני' ולזאת תתכנה בשם אור. ולזה אמרו חז"ל כי כוונת הכתוב הוא על מי שרגיל לבוא לביה"כ ואז שבא אצלו המצוה ההיא במדריגת האיר לרוב הרגלו בה ולא בא פעם א' הקב"ה משאיל עליו. זהו אומרם אם לדבר מצוה הלך נוגה לו. הרצון. הגם כי המצוה ההוא אשר עשה אינו מורגל בה. והוא במדריגת הנוגה ככל מעשי הצדיקים המתוארים בתואר נוגה. עכ"ז עכ"פ נוגה לו ואם כדבר הרשות הלך אז אפי' נוגה אין לו וישאר חשוך מכל וכל ובזה מיושב מליצת הכתוב לפי דברי חז"ל. אשר אמר חשכים ואין נוגה לו:)** רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחי' בגוים כי הוא הי' לנו לאב ולפטרן בדברים אלו. ליעצנו כדת מה לעשות להפר עצת המלשינים ומחשבותם אשר יום יום יחשבו עלינו מחשבות רבות ורעות וכעת נלכד בשחיחותינו. כי אנחנו פעלנו לנו את כל הרעה הזאת בעוונינו אשר הוא הגדר הקשה בענין הפועל כאשר יפעל רעה לעצמו כענין דוד המלך ע"ה. ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו

ואם מפאת הזמן. הנה נאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבוני והפר בריתי וחרה אפי בו ביום ההוא והשיגוהו צרות רבות ורעות ואמרינן [חגיגה ה' א'] מאי צרות רבות ורעות אמר רב רעות שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא [ועיין בפי' רש"י] ולהבין הענין לאיזה ענין אמרו זיבורא ועקרבא ואיך יתקשרו הדברים שלפניהם ושלאחריהם אפתחה במשל פי ומתוכו נבוא אל עומק המכוון. הנה מלך אחד רם ונשגב הוליד בן לעת זקנתו והי' הבן ההוא אהוב במאוד מאוד פעם אחד חלה הבן ההוא מחלה רבה ועצומה עד כי הגיע כמעט אל שערי מות וכל חכמי המלך הרופאים נלאו למצוא עזר ותרופה לתחלואי הנער לבעבור כי נעלם מהם מקור סיבת תחלואיו וישלח המלך בעד רופאים חכמים ממדינות שונות מבית הוועד ויתוועדו כל הרופאים יחד לטכס עצה מה הוא משפט תחלואי הנער ומעשיהו ובמה יקל חליו מעליו להנצל נפשו מני שחת והנה עלתה הסכמתם כי סיבת מחלת הילד הוא מפאת ריבוי הדמים עד כי יסבבו במרוצה דרך הגידים והעורקים והעצבים ויולידו חמימות בכלליות הבנין הגופני לשטף זרם מרוצתם. ולזאת גזרו אומר כי מהצורך למעט ריבוי דמי הנער ע"י ההקזה מזרועות ידיו ורגליו. ולשפוך דמו כמים ארצה למען יתמעטו הדמים ויתבטל החמימות. ושב ורפא לו. והנה כאשר החלו לעשות כדבריהם להקיז דם מהנער מעורקי הידים והרגלים. והנער מתהפך בחליו. מושכב על מטתו

על ערש דוי. ויחלש הנער ויתעלף. עד כי כמעט מת תחת ידיהם. וכל זה לא הועילה לו. כי לא סרה המחלה מאת הנער. וכל עוד יוסיפו להקיז דמו לעומת זה הוסיף חולשה והתעלפות עד כי כמעט שלא גווע בחליו לרוב חולשתו ורפואת תעלה אין לו. וכראות המלך כי מחלת הנער לא זורה ולא חובשה ולבו הומה בקרבו ונפשו מרה לו על אודות בנו יחידו וישלח המלך אחרי חכמי' ורופאים שונים ויתקבצו כולם ויבאו אל בית המלך ויוועדו גם המה לטכס עצה ולהתבונן בסיבת תחלואי הנער ועילתו והנה עלתה הסכמתם ההפך מהסכמת הראשונים ויגזרו בשכל תבונתם כי מקור סיבת תחלואיו הוא מפאת הצטננות הדמים בקרבו ולא יסבבו כמשפטן דרך הגידים והעורקים ולבעבור זה גברה החולשה עליו ורפואתו הוא ג"כ בהיפוך והוא להעתיק הנער הזה ממקום למקום במרוצה כפי היכולת למען יתחמם וירוצו הדמים ויחלו לסבב דרך מרוצת הגידים והעורקים וישב הנער לבריאותו כקדמותו וראשיתו והנה כאשר החלו גם המה לפעול כפי שיקול דעתם והנער רך וחלוש למאוד לא יוכל הצג כף רגלו על הארץ לרוב חולשתו ועם כל זה הוליכוהו על משענתו תחת זרועות ידיו אולי יקל מעליו חליו והנער הוסיף חולשה על חולשתו ומזור אין למחלתו ובהקבץ שנית המון חכמי הרופאים לדעת מה זה ועל מה זה מדוע לא עלתה ארוכה לתחלואי הנער ובמה נואלו ונבקה עצתם וכל חכמתם תתבלע ועלתה הסכמתם אחרי ריב השתדלות העיון כי גם שניהם התלכדו בי הקרירות שלטה באבריו החיצונים והחמימות באבריו הפנימים ולזאת לא עלתה ארוכה למחלתו כי הרפואה כמעט נמנעת מצד היותם שני הפכים בנושא אחד. והנה כל זה הוא בחולאי הגוף אמנם כבר כתב הרמב"ם בשמונה פרקים כי תחלואי הנפשות ורפואתם לקוחה מחולאי הגוף ורפואתם וע"ז היסוד בנויים דבריו וכל האמור שמה בשמונה פרקיו. והנה כאשר נתבונן בתחלואי הנפשות. נמצא כי גם בהם ישנו ענין אלו השני חולאים מהחמימות והקרירות להיות כי תורת ה' תמימה נחלקת לשתי פנים והוא מ"ע ול"ת. ולקיום מ"ע צריך זריזות והשתדלות לעבוד ה' בכל עצמת הכח והיכולת בכל פרטי אבריו בשמחה וטוב לבב ככתוב כל עצמותי תאמרנה ה' ונאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב והוא ענין החמימות. ובהיפוך כאשר יפתנו יצרו לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה וילהיב אותו לזה צריך להתגבר על יצרו ולמנוע עצמו מזה ולקרר תאוות רוחי כי ייחם לבבו וזהו תכלית הקרירות ולזאת ניתן בכח הרכבתו שני פרטי המדות האלו החמימות והקרירות החמימות לעבוד בהן בוראו במ"ע והקרירות למנוע א"ע מל"ת וכאשר ישתמש האדם בשתי המידות האלו בהיפוך ח"ו כי ייחם לבבו על כל דבר פשע ועצלה תפיל תרדמה לבלתי עשות את אשר ציוה ה' הנה נפל בחולי רב ועצום ועליו נאמר צינים ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם והוא מבואר במעט ההשקפה לפי המדובר כן פי' הרב מוהר"ע פיגו. ודפח"ח. ולזה אמרו הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים דומה למה שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כי שני המאמרים כוונה אחת להם והכל הילך למקום אחד והבן כי קצרתי. והנה רפואתם ג"כ חלוקה כי לעומת חולי הקרירות והוא הרפיון והעצלה וההתרשלות מעשות כל אשר צוה ה' והוא בא ממידות הגאוה וגאון הרוח כאשר האריכו למעניתם בזה ספרי המוסר. הנה רפואתם הוא יסורי הגלות אשר הוא הטלטול וההעתק ממקום למקום ככתוב או אז יכנע לבבם הערל כנודע כי כל עניני היסורי' המה רפואות הנפש כמבואר בדברי הרב מוהר"ע פיגו בביאור דברי הכתוב תייסרך רעתך ייע"ש ולעומת חולי החמימות והוא כי ייחם לבבו על כל דבר פשע לעשותה במהירות מבלי עצלתים. הנה רפואתו היא ההקזה לשפוך דמו כמים ארצה. למען יתבטל כח החמימות והוא העדרן וסילוקן של צדיקים ח"ו אשר דימוהו בזוה"ק להקזת דם הנוהג ברפואת הגופיים וז"ל [בפ' פנחס] א"ל בחובא דדרא וודאי מתפסין צדיקייא כו' מנלן משייפי גופא בשעתא דכל שייפין בעאקו ומרע סגי שרי' עלייהו שייפא חדא אצטריך לאלקאה בגין דיתסון כולי' ומנו דרועא אוף הכי בני עלמא אינון שייפין דא בדא בשעתא דבעי קוב"ה למיהב אסויתא לעלמא אלקי לחד צדיקא בינייהו ובגיניו יהיב אסוותא לעלמא כולא מנלן דכתיב והוא מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו ובחבורתו אזקותא דדמא כמאן דאקיז דרועא יעויין שמה באורך כי