בית דוד (דרשות) קמה

המזל בהיותה בתכלית הרע יש תקוה כי ישוב יתהפך לטוב וככה לעומת זה הטובה הבאה מפאת המזל בהיותה בתכלית המעלה מוכרח שמעתה תיקטן ותלך הליך וחסור ובזה אני מבין מה שנאמר בכתיב (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה והמפרשים בארו הכוונה כי יעלה מעלה מעלה בהדרגה וכל עוד שיעלה מעלה מעלה תרד אתה מטה מטה ולי לא ישרו דבריהם יען כי כבר קדמו אמרי כי הרעה הבאה עלינו היתה מפאת ההשגחה מבלעדי סידור תנועת הגלגלים ולזאת לא היתה בהדרגה מעט. רק משמים ארץ מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי מטה מטה דקאמר לזאת נראה כי אמנם נהפוך הוא כי הוראות הכתוב הוא על הדבר הזה עצמו אשר אנחנו בביאורו כי במאמרו מעלה מעלה יכוין באחד מהם על תכלית תוקף המעלה אשר אין למעלה הימנו ואמרו שנית מעלה יכויין על התמדת המעלה והמשכה בזמן בלי הפסק יען כי עלייתו יהי' מפאת ההשגחה בשינוי הטבע מצד עוונותיך ככתוב (קינות ב') וישמח עליך אויב הרים קרן צריך ולזאת אף כי יהיו בתכלית המעלה לא תוחיל ולא תקווה שירד מעתה דרך סביבות הגלגל רק יעלה מעלה מעלה ולעומת זה גם אתה תרד מטה מטה כי גם בהיותך בתכלית השפלות לא תוסיף להגביהה רק כי תרד מטה מטה וזהו כוונת כפל הדברים האחד על עצמת הענין והשני על המשכו בזמן ומעתה צדקו דברי המדרש במאמרם ויהס כלב שעמד על הספסל ואמר טובה הארץ מאד מאד כי הם הרגישו במה הי' כח כלב יפה להכחיש דבריהם אשר הם הרבים בדבר שפתים בעלמא והמה אמרו דברי טעם מגבורת האנשים ומחוזק הערים ואיך מלאו לבו לאמר הפכם מבלי שום נתינת טעם וראי' לדבריו ומי יאבה לו ומי ישמע לו בדברים האלה לזה אמרו במדרש כי אמר להם טובה הארץ מאוד מאוד והכוונה בכפל הדברים מאוד מאוד הוא ג"כ האחד על תוקף תכלית הצלחת הארץ וטובה אשר אין למעלה הימנה והשני על המשכה בזמן ולא תיקטן הצלחתה עם עוצם גדולתה כפי המחוייבת מפאת סידר המערכה. יען כי הצלחת הארץ היא ג"כ מפאת ההשגחה בשינוי הטבע כי מכל הארצות לא בחר ה' רק בא"י להנהיגה עפ"י שפע השגחתו ככתוב (דברים י"א] ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד כו' וכל הארצות נתונים תחת צבא השמים כסיליהם ומשטריהם. והנהגת בני ישראל הוא ג"כ בהשגחה פרטיית למעלה מהמזל ולזאת הארץ הזאת היא נאותה לנו לא לעם אחר ובזה הוכיח כי עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה אשר לפי הנדמה יותר היה צודק אומרו כי יכול נוכל להם כמו שהם אמרו אפס כי עז העם ובדברינו אלה הנה הוא מבואר ונכון ומה נמרצו אמרי יושר שים לבך לזה כי נעים הוא. וע"ד צחות יש להמליץ ענין עמידתו על הספסל למעלה מהעם להורות על עצם ההנהגה ההיא למעלה מהטבע וכזאת הוא מורגל במדרשות למתבונן

המורם מזה היות הרעה הבאה מפאת ההשגחה יותר עצום ויותר נשגב מאת הרעה הבאה מפאת המקרה אם מפאת התהפכות הדבר מהקצה אל הקצה כרגע. ואם מפאת המשכה בזמן והתמדתה וע"ז נתייסד כל איכה יעיב ופתח דבריו החל לקונן איכה יעיב ה' באפו את בתא ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ובמדרש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והוא מבואר לפי דברינו ואחר אמר בלע ה' ולא חמל הרצון כי לא הי' שום חמלה וחנינה אף כי היתה הרעה בתכלית הרוע ויתר דברי הקינה הזאת תסיב ג"כ על הקוטב הלזה דרך קשתו כאויב כי'. הי' ה' כאויב כו' זנח ה' מזבחו כי תשים לבך לכל האמור שמה ומצאת כי כן הוא. ואם מפאת הזמן הנה הי' בזמן שאירעו רעות לאבותינו וצרה אחת מעוררת חברתה כמאמר חז"ל חמש דברים אירעו לאבותינו וע"ז נתייסד כל איכה ישבה ולזה אמר כל רודפי' השיגוה בין המצרים קרא עלי מועד לשבור בחורי כי הזמן גרם כל אלה וכולם יחד נכללו בכתוב אחד והוא לוא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו כי באמרו היש מכאוב כמכאובי כיון על עצמת הצרה ואמרו אשר עולל לי מורה על המתפעל ואמרו אשר הוגה ה' מורה על הפועל יאמרו ביום חרון אפו מורה על הזמן והוא מבואר לפי דברינו אלה וכן נכללו כולם בקינת אני הגבר כי אמרו אני הגבר ראה עני מורה על המתפעל ואמרו אך בי ישוב יהפוך ידו מורה על הפועל כי הוא בא מפאת ההשגחה מעצמותו יתעלה ולזאת לא נגעה הרעה רק אילינו כי הרעה הבאה מפאת המזל בהכרח תגיע גם אל השכנים החונים סביבותיו כי ברדת הגלגל מטה מטה הנה הנקודות החונים סביבותיו גם הם יהיו בשפל המדרגה ולזה אמר נתקללה בבל נתקללה שכינה נתקללה ארץ ישראל נתברכו שכינה יען כי קללת בבל היתה מפאת המזל וסדר מערכות צבא השמים ולזאת בהכרח נגעה קללתם גם אל השכנים החונים סביבותיו כפי הסדור. אמנם קללת א"י בהיותה למעלה מהמזל ורק מפאת ההשגחה לזאת לא נגעה קללתם אל שכינה ולזאת אמרו אך בי ישוב יהפוך ידו מורה על הפועל כי הוא מפאת ההשגחה ואמרי כל היום מורה על הזמן כי הוא יום צרה ומצוקה ואמרו בלע בשרי ועורי שבר עצמותי מורה על עצמת הצרה כי רבה היא וכל יתר דברי הקינה הלזאת יתבאר עד"ז. והי' זה לארבעה ראשי עוונות שהי' בידיהם אם מפאת הפועל בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ואם מפאת המתפעל הנה כחשו בה' ויאמרו לא הוא כמבואר במדרש. חטאו בהוא (והמה בכתובים אצלי בדרוש לשבת נחמו) וירמי' הנביא התאונן על רוע מפעליהם ככתוב ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. שומו שמים וכו' שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. הנה כי היה חטאם מצד המתפעל גדול מאוד כי לא עשה כן כל גוי לאלהיו אף כי הבלים המה ומעשה ידי אדם עץ ואבן וזהו דבר הכתוב (דברים ל"ב) הם קנאוני בלא אל כו' ואנכי אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם ירצה כי הם קנאוני והמרו את רוחי אף בבלתי היותי אל גדול ונורא כביכול כי לא נעשה כן לשום אלוה מאלהי העמים ולעומת זה גם אני אקניאם בלא עם הרצון כי גם אם לא היו שום אומה וממלכה מעולם כדאי בזיון וקצף הנעשה להם כי לא נעשה כן לכל עם מעמי הארצות וכדמפרש ואזיל כעסוני בהבליהם. ולזאת בגוי נבל אכעיסם והוא מבואר ואם מצד הזמן הנה הי' בהיות המקדש על מכונו וכהנים בעבודתן והנבואה היתה מצוי' לרוב וגם לא חסרו מאומה מהטובות הזמניות אשר כל אלה הי' סיבות עצומות לשלימות המעשים ותקון המדות ואם מצד עצמת החטא הנה היו חטאים עצומים מרדים ופשעים כמבואר בדברי הנביאים ולעומת זה לקו בארבעתן ועתידים להתנחם אי"ה בארבעתן כמבואר שמה במדרש עתיד הקב"ה להפך תשעה באב לששון ולשמחה ולקבץ בעצמו נדחי ישראל ולבנות בהמ"ק כי לעומת הפועל אמר עתיד הקב"ה ולעומת הזמן להפך ת"ב לששון ולשמחה ולעומת המתפעל אמר ולקבץ נדחי ישראל ולעומת עצמת הצרה אמר ולבנות ביהמ"ק כי מהעצומות שבצרות שהיו בעת ההיא הי' חורבן הבית. כמאמר חז"ל במדרש זאת רעתך כי רע ומר כי נגע אל לבך זה חורבן ביהמ"ק כי הבית הי' במדרגת הלב אצל סוגי' הבעה"ח כאמור ישים לבך לזה

וזהו עצמו כוונת המנחמים אשר בקשו לנחם את ריב"ז אם מצד המתפעל. הנה אדם הראשון הי' מתפעל מאוד מהעדר בנו יותר מכל אדם אשר על פני האדמה יען כי כעת הורגלנו באלה וגלגל הוא חוזר בעולם. אולם אדם הראשון בהיות כי קרה לו זה ראשונה ואמרו במדרש שלא הי' יודע מה לעשות והי' יושב ובוכה. וחיה בוכה כנגדו עד שהזמין לו הקב"ה שני עופות שהרג א' את חבירו וקברוהו לעיניהם עד שלמד מהם אדה"ר ענין הקבורה. ואם מצד הפועל והוא כאשר יגיע לו רעה מאת אוהבו וריעו. הנה כאשר יעשה לו רעה לנפשו תוגדל צערו ויגונו כי האדם לעצמו הוא בתכלית