בית דוד (דרשות) יד

דפרה דחי טומאה ולא דחי שבת ומה פרה דלא דחי שבת ודחי טומאה פסח דדחי שבת אינו דין דידחה טומאה וקאמר שם דפסח שני יוכיח דדחי שבת ולא דחי טומאה ולפ"ז י"ל האי ק"ו אשבת כיון דכבר שמעינן מקרא דמלבד עולת הבוקר דדחי שבת ק"ו דדחי נמי טומאה וליכא למימר לדידי' פ"ש יוכיח דהא ס"ל דגם פ"ש דוחה טומאה וע"כ ס"ל דבא להורות דקרא דמועדו כתיב בתמיד דהותרה לגמרי שבת וכן גבי פסח דכתיב במועדו וא"כ משמע תרווייהו דדחי שבת וטומאה וא"כ למ"ל לנפש וע"כ להורות דגם טומאה הותרה בציבור ולא מחמת דחי' בלבד ור"ש דפליג עליו ס"ל כהלל דליכא למילף ממשמעות דמועדו כלום רק דיתורא הוא למילף מג"ש מתמיד דדוחה שבת ותמיד יליף מפסח לענין טומאה וס"ל דפ"ש אינו דוחה טומאה וליכא למילף ק"ו ואיצטריך שפיר לנפש. א"כ ממילא ליכא הוכחה להתיר לגמרי לא לטומאה ולא לשבת ולפ"ז שפיר הקשו תוס' לטעמא דר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש וכו' דהא עיקר סברת הלל דלא דריש ממשמעות דמועדו אינו אלא לר"ש דר"י ע"כ לא ס"ל כהלל וכנ"ל והשתא ניחא נמי במנחות שכתבו התוס' שם להיפך דברייתא דכ"צ שהובא שם ס"ל נמי הך ג"ש והיינו לגירסא דשם שהביאו ההיא ברייתא בשם רבי ולרבי ע"כ צ"ל דס"ל כהלל דלא דריש משמעות דמועדו דהא איהו ס"ל דקרבן ד' לא הקריב במועדו קאי אפ"ש וס"ל נמי דלא דחי טומאה א"כ ע"כ לא ס"ל דממשמעות דרש משא"כ לפי מה שהובא בפ' כיצד צולין ההיא ברייתא סתמא שפיר כתבו בפסחים דודאי פשטא דלשני משמע טפי דממשמעות דריש

והנה עתי י"ל דהוי כמו מועדו ואי דרשינן משמעות מועדו אשבת וטומאה כפרש"י דמשמע שלא יעבור זמנו לעולם א"כ גם עתי הכי משמע דיהיה תמיד בעתו ובזמנו אבל אי אמרת דמועדו לא משמע מפשטי' רק מיתורא ומג"ש דתמיד א"כ עתי ע"כ לא דריש רק מיתורא וליכא למשמע מיני' רק חדא ומסתברא אטומאה דקיל משבת רק כיון דעתי הוי כמו במועדו יליף מג"ש דפסח ותמיד כמו בכל קרבנות ציבור דילפא מינייהו מג"ש לענין שבת וטומאה ואם משום דשני בלישני כאן דכתיב עתי מה בכך הא תנא דבי ר"י ושב הכהן ובא הכהן וכו' רק דקשה ע"ז דלכאורה הא דרשא דעתי במזומן דייק מדלא כתיב עת בלא יוד או מדשני בלישנא ולא כתיב במועדו כבכל הקרבנות ע"כ דריש עתי מלשון עתים כמ"ש הרד"ק והובא במזרחי בחומש. ולכאורה לא צריך קרא למזומן דממילא מוכח מדרבי רחמנא טומאה דאי לא בעי מזומן א"כ למה מותר לכנוס לעזרה בטומאה בשביל השילוח כיון דמצינו למיעבד באחר ודוחק לומר דמיירי בכל ישראל טמאים. וצ"ל דבלא קרא למזומן ה"א דקושטא לא לענין טומאה איצטריך ג"ש רק לענין שבת לחוד אך קשה דהאיך ה"א לענין שבת לחוד א"כ אמאי איצטריך לרבות בו ושילח ביד אחד ולא שנים. כדאיתא בספרי ממילא ידעינן זה מדאצטריך לרבות שבת לענין הוצאה וקשה דאמאי התיר רחמנא איסור הוצאה הא מצי למיעבד ע"י שנים להרכיב לשעיר ושנים שעשו פטורים וע"כ צ"ל דההיא ברייתא דלא דריש משמעות אתי כרבי וכר"ש וכדרשי במועדו דקאי אפ"ש וכמש"ל ור"ע מצינו דס"ל נמי הכי בריש מס' כריתות דמגדף היינו מקלל השם וממילא ס"ל נמי בכרת ומועדו אפ"ש קאי כמבואר במס' פסחים וא"כ לדידי' שפיר מתוקמא לענין תחומין דס"ל תחומין מדאורייתא וא"כ בתחומין ליכא למיעבד תקנתא אחריני ולפ"ז שפיר דייק רפרם דאין עו"ה ליה"כ מדאיצטריך לרבות שבת לענין תחומין וא"כ ש"מ דביה"כ ליכא איסור תחומין וממילא ג"כ ליכא איסור הוצאה דמחד קרא נפקא שניהם וע"כ עו"ה היינו דעירובי תחומין ומעירוב שמעינן נמי להוצאה והיינו טעמא משום דאף דאסר רחמנא מ"מ לא מיקרי מלאכה וע"ז שפיר דחי ר"ש שאני התם דהכשירו בכך כיון דלא אפשר בע"א לקיים גוף המצוה וע"כ הקדים הברייתא הא דעתי במזומן קודם. דמהא מוכח דעתי אפי' בשבת היינו לענין תחומין מיירי וכנ"ל וע"כ לא פרש"י דעירוב כדי נסבא דבאמת לאו כדי היה דעירוב היינו ע"ת ומיני' מוכח דגם הוצאה ליכא. וע"כ פי' נמי דאם יש איסור הוצאה ביה"כ למ"ל לריבוי ולא פירש כמ"ש ביומא למ"ל קרא להתיר בשבת דודאי מקרא גופי' לא נשמע שבת להדיא רק מיתורא יליף מג"ש דפסח וי"ל משו' טימאה איצטריך וכנ"ל

אמנם ביומא דשני בלישנא וקאמר עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה משמע דמפשטי' דלישנא ממשמעות דריש ואתי כר"נ ור"י דס"ל הכי גבי מועדו דפסח ותמיד ולא אתי כרבי ור"ע ולפ"ז ליכא למימר לענין תחומין כפרש"י דכ"ע לבד ר"מ ור"ע ס"ל דתחומין דרבנן ואפ"ה ל"ק למ"ל עתי למזומן תיפוק ליה מטומאה די"ל דה"א לענין שבת לחוד איצטריך וא"ל דא"כ למ"ל ושילח אחד ולא שנים דהא יכול למיעבד ע"י שנים ז"א דשפיר איצטריך בזה איני יכול וזה אינו יכול דס"ל לר"י דחייב וקמ"ל דאפילו בא"א לאחד לישא על כתיפו וא"כ ממ"נ חייב עליה משא"כ בכריתות דאתי אליבא דר"ש דס"ל בכל ענין פטור דבזה יכול וזה אינו יכול מודה דחייב אההוא דיכול מ"מ ליכא למימר דמיירי בהכי כיון דלס"ד ה"א דלא בעי מזומן א"כ כיון דאחד מצי למשכחת דיכול לחוד א"כ מצי לאהדורי ג"כ באיש כמוהו דיכול נמי לחוד ואי לא מצי למישכח ביכול לחוד זולתו לישאו שנים אחרים דאינם יכולים כ"א ואחד. וע"כ הביאו ביומא הך דר"ש דמוקי לה להברייתא לענין הוצאה ושפיר דייק רפרם דאין הוצאה ליה"כ כפרש"י דאל"כ למ"ל קרא לריבוי והיינו מדע"כ דאיצטריך עתי למזומן ע"כ צ"ל דה"א דקרא לענין שבת לבד איצטריך וא"כ לה"א למ"ל קרא דהא גם יה"כ התיר קרא הוצאה וא"ל דיש לחלק בין כרת למב"ד דא"כ לא ה"ל להקדים שבת לטומאה כמו שאמרו עתי בשבת עתי בטומאה משמע דמסתברא לי' טפי למיתלי אשבת מטומאה וע"כ דלא ס"ל לחלק בהכי ושפיר מוכח דאין הוצאה ליה"כ והשתא ליכא למידחי שאני התם דהכשירו בכך דגם ביוה"כ לא מיקרי הכשירו בכך כמו שכתב התוס' ישנים שם דעיקר מצותה על פי הרוב בלא חלה השעיר וע"כ פרש"י כאן דעירוב כדי נסבה דהכי ע"כ עירוב היינו עירובי חצירות דע"ת מדרבנן ס"ל השתא וכנ"ל. ויש עוד הרבה בעז"ה וסמכתי על המעיין וקצרתי

ב') בפסחים דף ה' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן הואיל הותרה הבערה לצורך הותרה כמו שלא לצורך. ופירש רש"י ר' נתן אומר לחלק יצאת לפי גירסת התוס' יצאת שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אין חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכולהו כו' ע"ש ובמסכתא יבמות דף ו' פירש רש"י שם לחלק יצאתה שלא תימא דאינו חייב עד שיעשה כל המלאכות וכו' עיי"ש ונראה לי בזה בהקדם מה שיש להקשות בשבת דף ע' לפי גירסת התוס' שם בר"נ ופירושם דכונת ר"נ במ"ש יכול שאם עשאן כולם בהעלם אחת אינו חייב עד שיעבור כל הל"ט מלאכות מ"מ איך יאמר אחר דכתיב בחריש ובקציר ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה וכו' האיך מצי למימר הכי הא בכלל הל"ט מלאכות שבמנין דקרא הוא ג"כ חו"ק ועליהם ודאי חייב שתים ואיך יאמר דאינו חייב עד דעביד כולם ואח"כ מצאתי שכן הקשה הג' ר"ע בספרו דרוש וחידוש והניח בצ"ע עוד קשה הא הוצאה בהדי' פרט בי' קרא לחודא דאל יצא איש וכן בפרק הזורק יליף מויכלא כו' ע"כ מוכח דעליה לחוד מחויב והוא ג"כ במנינא דקרא לפי האמת דכתיב לא תבערו א"ל ל"ל קרא לחלק הא ידעינן ג"כ מהוצאה ז"א דא"ל בהוצאה דבר שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו יצא דמכלל לא הוה ידעינן והוצאה דמלאכה גרוע הוא כמ"ש התוס' בריש מס' שבת מה"ט דמלאכה גרוע היא. אבל הא קשה. והנה שם בד' ס"ט בפלוגתא דר"י וריש לקיש הקשה התוס' בד"ה מה וא"ת וכו' דאפילו אי לא הוי כתיב קרא דוהנפש וכו' והקשה שם מהר"ם על דבריהם ע"כ איצטריך למיכתב קרא דוהנפש