בית דוד (דרשות) יג

בחול קאי והשתא י"ל שפיר דמלאכה קאי אמלאכה דהיה עושים כ"א בביתם לצורך המשכן וע"ז מסיק מג"ש דלענין אסורא קאמר וע"כ בשבת הוי קאי יכל זה לר"ע אבל לרבנן דס"ל תחומין לאו דאורייתא ולפ"ז קרא דאל יצא הוא כמו יוציא ואהוצאה קאי ומוכח מיניה איסור הוצאה ולמ"ל הך ג"ש דהעברה העברה בהזורק. ובעירובין שם דפריך והא לאו [שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא היא ס"ד דגם לר"ע דמפיק מיני' תחומין ויליף מיניה גם להוצאה כמ"ש התוס' בריש שבת דפשטי' דקרא מיירי בלוקטי המן שלא יוציאו כליהם ללקוט המן אלא מדכתיב בלשון אל יצא משמע נמי לתחומין ע"כ פריך יהא לאו שניתן למב"ד ע"כ מסיק ר"א דלר"ח דהוא אליבא דר"ע לא משמע מיניה כלל איסור הוצאה והוצאה לר"ע נפקי' ליה מקרא דויעבירו כמבואר בהזורק ולפ"ז ליכא תרי קראי כלל להוצאה אליבא דכ"ע ומה דהוזכר בכל דוכתי הוא אליבא דרבנן דמפיק לי' מאל יצא ולא לר"ע ול"ק כלל קושי' התוס' בעירובין גם קושית התוס' בריש שבת

ועתה נבא ג"כ ליישב מה דהקשו בריש שבת דל"ל ממשכן כיון דאיכא קרא. ונראה דוודאי הך מ"ד דס"ל דל"ט מלאכו' כנגד כל מלאכות שבתורה ס"ל נמי כנגד עבודת המשכן אלא דבהא פליגי דר"ח דאמר כנגד עבודת משכן ס"ל דממשכן לחוד שמעינן שפיר. כל ל"ט מלאכות דהוה במשכן והם אבות מהאי טעמא ור"י דס"ל כנגד מלאכה שבתורה סבר דממשכן לחוד לא היה ידעינן הוצאה מיניה דמסברא לא חשיב למלאכה דאיני רק טילטול בעלמא בלי טורח כמ"ש התוס' בריש שבת וקרא דאל יצא ה"א דלא משום מלאכה אסר קרא רק דגזרת הכתוב הוא לאסור אף טילטול דהוצאה ואינו אלא לאו בעלמא וכה"ג ס"ל לתנא דברייתא במס' שבת קי"ד בקניבת ירק בשבת לפרש"י שם דאסור מדאורייתא אף דאינו אלא טילטול בעלמא ולא מלאכה כלל עיי"ש והכא נמי לפי הסברה דהוצאה אינו מלאכה א"כ ליכא בו אלא איסור לאו בעלמא ע"כ אצטריך לומר נמי כנגד כל מלאכת שבתורה ע"כ הוצאה נמי בכלל אבל ר"ח דסבר כנגד משכן ס"ל אף דלא אשכחן דמיקרי מלאכה אליבא רבנן דפליגי אר"ע וס"ל דהוצאה נפקא לי' מאל יצא מ"מ כיון דהוצאה גלי קרא לאסור והוה נמי במשכן ש"מ דחייב עליה מב"ד כמו כל המלאכות מדסמך קרא דשבת למלאכת המשכן ש"מ דכל מה שבמשכן חייב עליו אף דלא הוה מלאכה ממש כיון דגלי קרא לאסור עכ"פ הוצאה בשבת מיהו בלא קרא וודאי לא הוה ילפינן ממשכן לחוד כיון דלא הוה מלאכה דליכא בו טירחא כלל אבל השתא דגלי רחמנא לאסור הוצאה בשבת אף דאיני אלא טילטול בעלמא ואף דלא אשכחן דמיקרי מלאכה מ"מ הוה בכלל כל מלאכות שבמשכן לענין חיוב בכל העונשין ופלוגתייהו אינו אלא אליבא דרבנן דפליגי אדר"ע וכנ"ל ואיכא נ"מ טובא בינייהו דלמ"ד כנגד כל מלאכות שבתורה א"כ אשכחן דמיקרי ג"כ הוצאה מלאכה ולפ"ז גם כן ביו"ט וביה"כ אסור אלא ביו"ט שרינן לי' מטעמא דמתוך כמבואר במס' ביצה י"ב משא"כ למ"ד נגד עבודת המשכן דלא אשכחן דמיקרי מלאכה בהדיא וע"פ הסברא וודאי לא הוה מלאכה ממש אלא דגזירת הכתוב לאסור בשבת ולפ"ז ביו"ט ויה"כ דלא גלי קרא וודאי מותר דהא כתיב בו לא תעשה מלאכה דהיינו דווקא מה דמיקרי מלאכה. ועוד נ"מ ביניהם לענין הכנסה דהוה נמי במשכן דלמ"ד כנגד מלאכות שבתורה והוה רק ל"ט א"כ ממילא הכנסה אף דהוי במשכן אינו אלא תולדה אבל למ"ד כנגד מלאכות המשכן ירק ממשכן ידעינן מה הן האבות ומה הן התולדות א"כ ממילא הכנסה נמי דהוה במשכן הוי נמי אב כמו הוצאה אבל מכח הסברא דאמ' בפ' הזורק מה לי אפוקי וכו' לחוד לא הוה קרינן לה רק חולדה וע"כ קאמר שפיר הגמ' תניא כותי' כמ"ד כנגד משכן וכו' והיינו מדאצטריך הברייתא למימר הם העלו קרשים מקרקע לעגלה וכו' דלא צריך הכנסה למילף ממשכן כיון דאיכא סברא כמ"ש התוס' ריש שבת גם למה תני הכנסה כלל הא לא חשיב אלא אבות כמ"ש הן קצרי וכו' הן זרעו וכו' וע"כ דס"ל דהכנסה נמי אב מה"ט דהוה במשכן והיה שפיר סייעתא להך מ"ד כנגד משכן דלר"י דס"ל כנגד מלאכות שבתורה ע"כ הכנסה הוי תולדה דאל"כ היי ארבעים מלאכות דא"ל כיון דאינו חייב על שניהם אלא אחת נכלל להו לחד מלאכה כמו במתני' דכ"ג. ז"א דלא דמי כלל דהתם במתני' דאתי רק לאורוי' במנינא לענין דחייב על כל אחד ואחד כמו שכתוב ר"י שם שפיר כלל להו ביחד בקיצור משא"כ במלאכה שבתורה דאתי לאורוי' לן דכל המלאכות שבמשכן מיקרי מלאכה דבלא"ה לא הוה ידעינן לכולהו למיחש בי'. למלאכה בפני עצמן כמ"ש התוס' דאיכא כמה דדמיא לחד מלאכה וכן נמי הוצאה לא הוה ידעינן לה ממשכן לחוד כמ"ש ואי אמרת דגם הכנסה מיקרי אב ואיכא נ"מ בזה עכ"פ לענין התראה כמש"ל לא הוי לי' למיכלל בחד מלאכה. ובזה פליגי גם אמוראי בריש פ"ק דשבת וכמ"ש הרשב"א שם וכ"ז לרבנן דר"ע אבל ר"ע דיליף לה מקרא דויעבירו דמיקרי מלאכה בהדיא בקרא א"כ ממילא הכנסה אף דהוי במשכן הוי תולדה כיון דהוצאה כתיבה בהדיא בקרא והכנסה לא כתיבא דלר"ע הוצאה לא צריך למילף ממשכן כלל כיון דמיקרי מלאכה בקרא ודמיא לאבות נזיקין בריש מס' ב"ק דמיקרי אבות ג"כ מה"ט כפרש"י שם ע"כ שפיר מסיים תלמידא פ' הזורק דאיירי אליבא דר"ע כמש"ל מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה וכו' ואתי שפיר הכל והשתא כיון דפלוגתא דתנאי היא אם מיקרי מלאכה אי לא א"כ ממילא פלוגתתן נמי לענין הוצאה ביה"כ וכנ"ל

ונראה מדברי הרשב"א בריש שבת דגרס שם בגמי רב פפא אמר תנא הכנסה קרי לי' הוצאה וכו' ולא כגרסתינו ר"א ע"ש. וי"ל שפיר נמי דרפרם ביומא ובכריתות ס"ל כר"פ אביו דהכנסה הוי אב וכמ"ד כנגד מלאכת המשכן ולפ"ז כיון דלא אשכחן דמיקרי מלאכה מהיכא תיתי לאחשובי למלאכה ולומר דהוי בכלל ל"ת מלאכה דיה"כ אלא דרוצה נמי דדייק כן מהברייתא דעתי אפילו בשבת וכמו שאבאר

והנה בפסחים ס"ו הקשו תוס' דכאן יליף פסח מתמיד מג"ש דמועדו מועדו ובפ' כיצד צולין משמע שממשמעותו יליף עיי"ש דתירץ דתנאי היא עיי"ש ומשמע שם בדבריהם דלמאן דס"ל דממשמעות דמועדו יליף נשמע נמי ממשמעותו בין לטומאה ובין לשבת ולא צריך ילפותי לטומאה מקרא דאיש וכו' איש נדחה וכו' עיי"ש וכן פרש"י בכ"צ במועדו משמע לא יעבור זמנם ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת עיי"ש. ובתוס' מנחות ד' ע"ב ד"ה תעשה לא כתבו כן דההיא ברייתא הובא במנחות כלשונה וכתבו שם דילפותא מג"ש עיי"ש. גם קשה לי בדבריהם בפסחים שם אחר דכתבו תנאי פליגי בהכי אי דרשינן ממשמעות דמועדו או לא הקשו שם בד' ס"ו ע"ב בד"ה אלא הניחא לר"י אלא לר"ש וכו' ומאי קושיא כיון דאיכא תנאי בהכי דילמא ס"ל לר"י כההיא תנא דדריש ממשמעותא ור"י שם קאי אהלל דלא דריש משמעות

ונראה לי ליישב דבריהם דהנה בעל מגני שלמה חתר לבקש הנך תנאי הי נינהי עיי"ש. ונראה לי דהנך תנאי הוא רבי ור"נ ור"ח דפליגי בפסחים דף צ"ג דלרבי קאי קרבן ד' לא הקריב במועדו אפ"ש ולפ"ז ע"כ לא ס"ל משמעות במועדו אשבת וטומאה דהא סתם במתני' ד' צ"ה דפ"ש דוחה שבת ולא טומא' ור"נ דס"ל דקאי אפ"ר טעמא דידי' דס"ל משמעות מועדו משמע טומאה נמי וס"ל בהא כרבי דלא דחי טומאה וע"כ דקאי אפ"ר. ולפ"ז יש ליתן טעם נמי לפלוגתא דר"י ור"ש דפליגי בטומאה הותרה בציבור או דחוי' בפ"ק דיומא ולא נתבאר בתלמודא טעם פלוגתתן ונראה לי דבהא פליגי דלר"י ס"ל דמשמעותא דמועדו משמע נמי טומאה ושבת ולפ"ז לדידי' אית לי' דפ"ש דוחה נמי טומאה קשה לכאורה ל"ל במועדו גבי פסח ראשין דלענין טומאה כבר נשמע מלנפש ולענין שבת איכא ק"ו כדדריש בספרי והובא בילקוט בהעלותך ק"ו מפרה אפסח