בית דוד (דרשות) קלד

בעונ"ה וכזאת קרה להם גם בהיותם במצרים כי בלתי אפשרי הי' להם להשפיל שרו של מצרים כי לא נטהרנו מעבודתו ועודנו לא שבו בתשובה שלימה לה' ולזאת הי' בלתי אפשר לצוות לפרעה שישלח את ב"י לחפשי מכל וכל יען כי זרועו משלה לו עליהם להחזיקם לעבודת עבד בכח השר המשפיע עליו המורה שאין עבד יוצא משם ולזאת הוצרכו לשאל ממנו ללכת דרך שלשת ימים והכל ברשיונו ובציוויו הכל לסיבה הנזכרת ואימתי נגמרה גאולתם בהיותם על שפת הים כי אז נאמר ופרעה הקריב ובאתה ע"ז אמיתת דרשת חז"ל שהקריב את בני ישראל לאביהן שבשמים ויצא להם זה מאומרו הקריב והוא פועל יוצא ויותר הי' צודק אומרו ופרעה קרב ולזאת דרשו כי הוא באמת פועל יוצא שהקריב את ישראל כו' וגם כי הצעקה היתה אז צעקה מתייחסת אליהם והוא הצעקה לד' ככתוב ויצעקו בני ישראל אל ד' לא כצעקה הקודמת שלא היתה רק מן העבודה ולזה שמה נפל שדוד שרן של מצרים. אמנם בטרם זה היו עודם ת"י ורשותו עד כי לא יכלו ללכת מבלעדי רשיונו

ובמדרש ויהי בשלח פרעה הה"ד שלחיך פרדס רימונים א"ר לוי משל לאחד שהי' לו שדה והי' בה גל של צרורות ומכרה עמד אותו האיש שקנה והעביר אותו הגל ממנה ומצא תחתיו מים חיים נטעה גפנים עשאה שורות שורות נטע בה כל מיני מגדים ובשמים כו' עבר עלי' אותו האיש שמכרה ראה אותה מלאה כל טוב אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לי שכך הוצאתי מידי כך היו ישראל במצרים גל של צרורות כו' שנאמר גל נעול מעין חתום כיון שיצאו נעשו פרדס רימונים כו' התחיל פרעה צווח ואומר אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מת"י לכך נאמר ויהי בשלח פרעה את העם ד"א משל לאחד שמצא צרור של מרגליות ולא הי' יודע מה בידו אמר לאחד בדרך רצונך ליטול הצרור הזה שבידי אמר לי' למה לי צרור שלך אמר לי' טול אותה ואיני עומד בפניך נטלה הימנו כיון שנכנס למדינה ישב ובירר הגדולות לעצמן ובינונית לעצמן כיון שבא אחד ליקח אמר לו קטנה בכמה במאה ריבוא וגדולה באלף ריבוא התחיל אותו האיש צווח אמר כל העושר הזה הי' ת"י וחנם הוצאתי כך וכו' לכך ויהי בשלח פרעה. ולפי הנדמה בראשית ההשקפה לא יצדקו המשלים האלה פה ולא ידמו לנמשל יען כי שמה הנה הוא מדעתו מכרה או נהנה ולכך יצטער אח"ז בראותו אבדו הונו מדעתו ורצונו אמנם כאן הי' מההכרח לשלחם וההכרח לא ישובח ולא יגונה ולמה יקרא וי וי אחרי כי מה הי' לו לעשות אולם לפי המדובר מה מאוד יבוא על נכון כי היו צריכים לדעתו ורשיונו ובזולת זה לא הי' אפשר להם לצאת מת"י **(הג"ה אמנם ההבדל בין המדרשי' מה שזה אמר משל למוכר וזה אמר משל לנותן לדעתי הוא כי זה אשר דמה אותם לשדה ופרדס אמר משל למוכר להיות כי אין בהן דין אונאה כי אלו דברים שאין להם אונאת הקרקעו' אחת מהנה אמנם מי אשר דמה אותם לצרור מרגליות והוא מטלטלין אשר שייך בהן דין אונאה הוכרח לומר משל לנותן. כי נותן בעין יפה הוא נותן ולא יבוא בהן דין אונאה:)**ומעתה הותר הספק אשר הערנו עליו מענין ההיתול והערמה כי האומנם כי לא הי' אפשר בזולת זה והוא. ע"ד מה שאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כפי המדובר וגם הותר הספק אשר הערנו עליו מדוע לא אמרו שירה על נס יציאת מצרים יען כי כבר. קדמו אמרינו כי השירה ענינה היא ההמשכה שתהי' עצמת הישועה ההיא נמשכת לעד ולדורות ולפי המתבאר לא לתפארת הוא להם ההצלה שמכבר עד כי מפאת הבורא יתעלה הי' נס יציאת מצרים קשה וזהו אמרם במדרש כי ביציאת מצרים נזכר ה' אבל לא בקי"ס והוא מבואר יען כי עודנו לא שבו אל ה' ולא היו כדאים להגאל עד כי הוצרכו אל ההיתול והערמה אשר באמת הי' כן בראשונה כי הוצרכו לרשיונו ולזה אמרו במדרש שנס יצ"מ הי' קשה שנאמר אי הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי אשר עליהם אמרו חז"ל הללו עע"ז והללו עע"ז עכ"ז מצידם יקר נס קריעת י"ס לאמור שירה עליו ולהמשיך עצמת השפע ההיא לדורות יען כי אז צדקו במעשיהם ושבו אל ה' ובזה יותרו כל הספיקות אחת לאחת

ומעתה נבוא אל ביאור המאמר אשר זכרנו ראשונה אתה אמרת והי' ד' לי לאלקים. חייך כל הטובות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה והי' ביום ההוא כו' אשר היא מאמר סתום וחתום מה רצו חז"ל בכל אלה ומה הוא הענין שאמר כל הנחמות באותו לשון עצמו כי מה יתרון לבעל הלשון. אמנם יובן במה שהקדמנו היות ענין ההבדל שבין גאולת מצרים לגאולה העתידה אי"ה היא כי גאולת מצרים היתה בהיותינו בלתי זכאים ושלימים עד כי הוצרכו להשים עצות מרחוק איך לגאלם וגם כי נשתנו סדרי הגאולה ותהי להפך ולא נגאלו רק על העתיד יען כי ידע ד' כי על שפת הים ישובו בתשובה שלימה ובשעת מתן תורה יוגמר טהרתן. ע"י פיסוק הזוהמא. אמנם גאולה העתידה תהי' ע"ז האופן שישובו בתשובה שלימה מאז ומקדם. ולזאת תהי' גאולה שלימה. וזהו עצמו ההפרש וההבדל שבין מליצת ויהי לבין מליצת והי'. כי כבר הקדמנו דברי חז"ל שדרשו על מילת ויהי הי' ויהי' ויצא להם כן. להיות כי מילת ויהי אינו ל' עבר מוחלט רק כי שורש המילה הוא באמת ל' עתיד והוא"ו מהפכה לעבר כי יהי הוא עתיד ויהי בתוספת וא"ו הוא עבר. ולזאת נכללו בזה גם שניהם העבר והעתיד עד שדרשו מזה כי הכוונה הי' ויהי'. הוא העבר והעתיד ובמליצת והי' ג"כ נכללו שניהם העבר והעתיד כי הי' הוא תואר העבר ובצירוף הוא"ו והי' תיסוב להורות על העתיד. אמנם ההבדל ביניהם הנה נראה בעליל כי מליצת ויהי עיקר שורש המילה הונח על העתיד והוא"ו מהפכה על העבר ומליצת והי' הוא ההפך כי עיקר הוראתה הוא על העבר והוא"ו מהפכה להיות עתיד וזהו הנרצה להם לחז"ל אשר גזרו אומר כ"מ שנאמר ויהי הוא צרה. והי' הוא שמחה להיות כי השרוים בצער. הנה כל עצמת מאויי לבם ותשוקת נפשם להפך הזמן העתיד לעבר למען יעברו ימי הרעה ככתוב בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד ולזה מתואר במליצת ויהי אשר הוראתה היא ההתפכות העתיד לעבר ובהפך הוא אצל המתענגים על נופת צופים ויחיו בחיים הנעימים כי ישתוקקו ויכספו להפך זמן העבר לעתיד למען יושפך עוד עצמת הטוב אליהם בהרחבת הזמן ולזה יתואר במליצת והי' אשר ענינה היא ההתפכות העבר לעתיד. ולזה בגאולת מצרים יען כי נגאלו על שם העתיד אמרו בשירתם עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. אמנם הגאולה אחרונה אשר תהי' בהפך כי ראשונה יוקדם טוב מעשיהם ויופי מעלליהם עד כי ממנה יומשך עצמת הגאולה ומצורף לזה כי הגאולה הראשונה תהי' להם לעזר ולסעד כאשר הקדמנו בביאור דברי חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל לזה כל הנחמות נאמרו בל' והי'. ויען כי תפילת יעקב אע"ה היתה ג"כ מן העבר אל העתיד כי כבר הובטח במראה הסולם על ההצלחה והטובה וההשבה לארץ הקדושה רק כי הי' מתירא פן יגרום החטא כדברי חז"ל להרחיקו משלימותו ולזאת ביקש כי השלימות אשר הוא עתה עליו יהי' לו לעזר. למען יהי' תמיד על השלימות ההוא ובזה נאמנה אליו דברי הבטחת ה' ולזה אמר והי' ה' לי לאלקים. וזהו כוונת חז"ל באמרם נטל הקב"ה שיחתן של אבות כו' אתה אמרת והי' כו' כל הטובות אני אומר באותו לשון כו' והוא מבואר ונפלא לפי דברינו אלה. אמנם הד' פסוקים אלו והי' ביום ההוא יצאו מים חיים והי' ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והי' ביום ההוא יתקע בשופר והי' ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו הוא נגד הנאמר בגאולת מצרים והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. וכנגדן תקנו חי"ל ארבע כוסות. והענין הוא יען כי פרטי צער השעבוד. הנה יוכללו בשלשה סוגים. הא' צרת ההשתעבדות כי ממשפט הנפש החיונית להשתוקק ולכסוף להיותה חפשיית לבל תצטרך להיות מוכרחת בפעולותי' אל שר יעלה רוח המושל עלי'. וזהו אומנם גם בשאר סוגי הבע"ח כאשר כתבו הטבעיים מענין מבחן השתי אריות כידוע