בית דוד (דרשות) קכ

**(כל מיני הפירוד וההתחלקות כידוע ממשפטו:)** נתלים ומנושאים על נושאים חומריים המקושרים בפעולת הטבע לזאת ההנהגה הנמשכת מהם כמוה כמוהם מחוייבת להיות בהכרח מנושאה על נושאים טבעיים. אולם התורה הקדושה לעוצם רוחניותה אשר היא בלתי נאחזת בשום נושא חומריי לזאת ההנהגה הנמשכת ממנה היא למעלה מסדרי הטבע בנס נגלה. ולזאת במלחמות העי הוצרכו לתחבולות טבעיים כדבר האורב יען כי חטאו בעת ההיא בביטול תורה כמאמר חז"ל עתה באתי על ביטול תורה

ובמדרש כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו יכול לכל ת"ל לנוצרי בריתו ועדותיו והכוונה כי ארחות ד' פעמים המה מהנהגת החסד הוא כינוי לההנהגה אשר ממעל להקש הטבעיי ופעמים הוא מהנהגת האמת והוא כינוי אל ההנהגה המעוטפת בשמלת הטבע נמשך למה שאמר הכתוב כי גדול מעל שמים חסדיך ועד שחקים אמיתך וכמו שביארנוהו בדרוש (מי זה מלך הכבוד) וע"ז קמפרש ואזיל לנוצרי בריתו ועדותיו ירצה כי לנוצרי בריתו והיא ההגיון בתורתו ית' יזכו להנהגת החסד וכמו שאמר הכתוב מימינו אש דת למו ולכך ע"י עסק התורה זוכים להנהגת החסד אשר הוא מפעולת הימין ולנוצרי עדותיו והמה המקיימים מצותיו ית' לא יזכו רק להנהגת האמת והוא מכוון ומתאים לדברינו. וזהו כוונת חז"ל באמרם ר' אליעזר פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא בעצלתיים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית בשביל עצלות שהי' להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו ע"כ ירצה כי בשביל שלא נתעסקו בתורה הי' מוכרח שתהי' תשועת ד' מעוטף בטבע באופן נמוך עד כי לא יבינו אל פעולת ד' מה שלא הי' כן אם היו עוסקים בתורה כי אז היו ניסם נגלה ויגדל כח ד' למעלה מהטבע. כאשר מורה ע"ז לכוונת הכתוב המקרה במים עליותיו שענינו הוא כי ע"י המים והוא כינוי לתורה שבע"פ כמבואר אצלי בדרוש [לביאור פרשת מי מריבה] והוא מקרה בהם עליותיו ותואר עליותיו הוא כינוי אל ההנהגה אשר למעלה מהטבע כאשר העלי' היא למעלה מתקרת הבית והתקרה היא כינוי אל ההנהגה הטבעיית הנפעלת ע"י מערכת צבא השמים שהם כתקרה על הבית ולזה כאשר נתעצלו ישראל ללמוד תורה שבע"פ [כי עיקר העצלות היא על תורה שבע"פ] בימי המן נעשה שונאו של הקב"ה מך. ירצה כי הוכרח להנמיך עצמו כביכול תחת סדרי ואופני הטבע להוציא פ"י פרי מחשבותיו אל הפועל ולהשפיל יקרת עליותיו אשר היא כינוי אל ההנהגה העליונה תחת ההנהגה הטבעיית המכונה בשם תקרה וזהו אומרו בעצלתיים ימך המקרה והכוונה על תקרת העלי' כמד"א המקרה במים עליותיו. והוא מבואר

והנה בטרם נבוא לבאר המאמר הנצב פתח השער ראינו לבאר ברייתא השנויה בפרק שנו חכמים אשר זה תוארה. אמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנא' נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כו'. והנה מהמבואר מדברי הברייתא שמזהרת לנו על עסק הגיון התוריי דוקא ובאתה להורות לנו ולהשכילנו בינה. שכל מי שאינו עוסק בתורה אף שיש בידו מצות ומע"ט. עכ"ז נקרא נזוף. והכוונה שהוא מרוחק מה' ולא יועילו לו עסק מעשי המצות ומע"ט ולזה הביא ראי' מקרא דנזם זהב באף חזיר כו' המדבר ג"כ מאותה אשה שיש לה איזה מעלה מדכינה אותה בשם נזם זהב ואשה יפה. ועכ"ז לא יחשב לה המעלה ההיא עד כי כינוהו הכתוב לאף חזיר ולסרת טעם ולכך קמפרש לה הברייתא דכוונת הכתוב היא במי שעוסק במצות והוא נעדר מההגיון התוריי. אף שיש בידו עסק מעשי המצות המכונה לנזם זהב ולאשה יפה. עכ"ז הוא נדמה כאילו נתון הנזם ההוא על אף חזיר לבעבור כי הוא נעדר מהגיון התורה וזהו נגלה ומבואר בכוונת הברייתא לכל מבין עם תלמיד. אולם יש להשים לב על עיקר ראיית הברייתא מאותו מקרא כתוב דנזם חזיר. דאנה מצאו הרמז בכתוב הזה דהוא מוסב על מי שאינו עוסק בתורה ויש בידו מצות ומע"ט. ואיפוך אנא דהא לפי הנדמה בהשקפה ראשונה בפשיטות נוכל לפרשו גם בהיפוך כי ידבר על אותן העוסקים בתורה ואין בידם מצוות ומע"ט. כאשר באמת הורגלו כן לפרשו כל המוני עמנו ברצותם להשפיל יקרת מעלת ההוגים בתורה צפר וגם ליל כחשיכה כאורה. ואין בידם כ"כ מהמצוות המעשיות לפי דמיונם המשובש. הנה למשל שומה בפיהם לכנותם בשם יין מפואר בכלי מכוער ואסמכוה אקרא דנזם זהב וגו'. עוד יש להבחין במה שהוסיפו להביא ראי' מקרא דוהלוחות כו' א"ת חרות אלא חירות. חדא למאי איצטריך כלל להביא ראי' מכתוב אחר ולא סגי לי' בקרא דנזם זהב וכמו שהוא מדרך הש"ס לדייק כן בדברי הברייתות בכל דוכתי' מאי ואומר כו'. ועוד בעיקר דרשתם שדרשו אל תקרי חרות אלא חירות יש להבין מי הכריחם לזה להוציא המקרא מידי פשוטו. ולשנות תיבת חרות לחירות ולהביא ממנו ראי' אימא דהוא כפשוטו ואין מזה ראי' כלל

אמנם אמיתת דבריהם יובנו ע"פ האמור במדרשם ז"ל [דברים רבה פ' ג'] ד"א שמע ישראל מה ראה לומר להם כאן שמע ישראל רבנן אמרי למה"ד למלך שקידש מטרוניתא בשתי מרגליות אבדה אחת מהן אמר לה המלך אבדת אחת שמרי השני'. כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע. אבדו את נעשה שעשו את העגל. אמר להם משה אבדתם נעשה שמרו נשמע הוי שמע ישראל. עכ"ד. וגם בדבריהם יש להעיר

א. מדוע כינה את מאמר נעשה ונשמע בכינוי קדושין. עד כי שמוהו לנמשל למלך שקידש בב' מרגליות והלא מדין הקדושין הוא שיתן המקדש דבר מה להמתקדשת. וכאשר כן הוא גם במשל. שנתן המלך למטרוניתא ב' מרגליות וא"כ איך בנמשל הדבר בהיפוך כי הקב"ה קידש את ישראל במה שאמרו הם נעשה ונשמע

ב. עוד זאת יש להבין ענין אמרם ז"ל. אבדתם נעשה שמרו נשמע. והדברים מתמיהים על אוזן שומעת כי הלא בעשייתם העגל על שתיהן עברו. כנשמע כנעשה. וכאשר שבו מחטאתם. הנה הם יכולים לקיים שתיהן כנעשה כנשמע. ומדוע זה החליטו חז"ל. כי אבדו נעשה. ונשמע נשאר בידם ונצטוו בשמירתו

אולם אמיתת דבר זה הוא להיות כי מהידוע כי המכתב האלקיי אשר הי' חרות על הלוחות לא הי' בגדר החקיקה הנעשה במעשה המלאכותיית ע"י פעולת מעשי ידי אמן חרש וחושב אשר מטיב פעולתן הוא כי עיקר תבנית ותואר האותיות החקוקים המה אפס ואין רק כי הגשם הסובב ומקיף אותם מסביב סביבם. הוא הוא המעמיד תמונת תואר תבניתם למיניהם עד כי בהסתלק מסביב הגשם המקיף אותם סר צילם מעליהם. ותתבטל מציאת תמונתם מכל וכל אחרי כי אין להם מציאות עצמו. אפס כי המה ניכרים מפאת זולתם. ירצה מפאת המציאות העצמיי המקיפם. לא כן המכתב האלוקיי כי הוא נעלה ומרומם מזה רב העילוי וההפרד. אפס כי המכתב ההוא הי' לו מציאות עצמיי והן המה האורות העליונים אורות האותיות אשר המה רוחניים פשוטים מושפעים מזיו כבודו ית'. כמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש קוב"ה ואורייתא חד הוא. ולזאת גם בהתבטל החומר הנושא אותם ומקיפם מסביב עכ"ז המה על עמדם יעמודו ולא ישיגו בזה ההעדר והכליון ח"ו. והעד הנאמן ע"ז הוא מאמרם ז"ל כי כאשר שבר מרע"ה את הלוחות היו אותיות פורחות באויר והוא מבואר כדברינו שהמכתב האלוקיי ההוא הי' לו מציאות בפני עצמו גם בזולת חומר הלוחות הנושא אותם ומקיפם ומעשי הלוחות הי' להם כענין נרתק ככה היו האותיות האלקיי גנוזים בתוך חומר