בית דוד (דרשות) קיז

מכירו מאיזה עם הוא הלא מכבר הי' ראשי גייסות למלך. וכמאמר חז"ל זה בא בפרוזבילו. וזה בא בפרוזבטי. מקרי לי' עבדא דמודבן בטלמא. אם כן הי' מכיר אותו בטוב גם בטרם הגדתו וגם ממה הי' לו לבוז לקחת נקמתו ממרדכי לבדו אחרי כי מרדכי לבדו הוא החוטא לו ומה בושת וכלימה יש בזה

אמנם הנראה בביאורו הוא. להיות כי המה הגידו לו דברי מרדכי שאמר להם. שלכך אינו משתחוה לבעבור כי הוא יהודי ואסור לו להשתחוות לו. ולזאת לפי דבריהם. הנה לא יספיק לו לקחת נקמתו ממרדכי לבדו רק מכל היהודים אחרי כי מרדכי לא מפאת עצמו הוא עושה כן רק מפאת אשר הוא יהודי וא"כ מהראוי לו לקחת נקמתו מכל היהודים אשר יש להם דת כזה שלא להשתחוות לו. אולם המן בעצמו לא נתן אמונת אומן בדברים האלה להיות כי מהידוע כי השקפת בני האדם איש איש במעשי רעהו יהי' כפי חלקי המדות הנמצאים בו בעצמותו לפיהן ישפוט על מעשי זולתו. ולזאת המתפקרים בעם. אשר לבם נעור וריק מפחד ה' ומהדר גאונו לא אימון בם גם במעשי זולתם כי יעשו דבר מה ליראת ה' אשר נגע בלבם אפס כי יסבו כוונת העושה לאיזה נטי' מהטוב וכוונה זרה כמשפט האנשים המתפקרים גם היום לעשות כנודע ומפורסם. ולכך גם המן לא האמין בלבו כי ליראת ה' אשר נגע בלבו הוא נמנע מלהשתחוות לו רק כי חשב למשפט כי לבעבור התגר ומחלוקת ישינה שהי' ביניהם דהוי קריא לי' עבדא דמזדבן בטלמא לכך הוא נמנע מלהשתחות לו ואלו היתה מצות המלך להשתחוות לזולתו מהשרים גם מרדכי לא הי' נמנע מזה ולכך לפי מחשבתו זאת הי' מספיק לו בקחתו נקמתו ממרדכי לבדו אחרי כי לפי המוחלט בדעתו לא עשה כן מרדכי מפאת שהוא יהודי רק מפאת עצמת שנאתו להמן ביחוד מאז ומקדם וא"כ מה חטאו היהודים באלה אך לבעבור כי המלשינים הגידו לו דברי מרדכי שהוא עושה כן מפאת יהדותו ונמצא כי לפי דבריהם המשפט מחייב להתנקם מכולם ואם יספיק עצמו בנקמת מרדכי לבד יהי' הנראה מזה כי לבעבור כי אין לאל ידו לעשות נקמה בכולם לכך הוא מספיק עצמו במועט והוא בנקמת מרדכי לבדו ולרוב גאון לבו וזדונו כי רב הוא הי' נחשב לו זה לפחיתות הכבוד. לכך ביקש להשמיד את כולם לעשות בהם המשפט המחוייב לפי דברי המלשינים אף כי בלבבו לא כן ידמה והן המה דברי הכתובים והוראתם כי ראשונה אמר ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי. הנה כי דברי המלשינים הי' בשם מרדכי כי מפאת יהדותו הוא נמנע מלהשתחות. ולזה אמר וירא המן (והוא ראיית הלב ולא ראי' חושיית) כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו. ירצה. כי לא מפאת יראת ה' הוא נמנע רק כי אינו רוצה להשתחוות לו ביחוד ואילו הי' פקודת המלך על זולתו מהשרים לא הי' נמנע ולכך וימלא המן חמה כי ע"ז בלי ספק בערה בו חמתו יותר. ועם כל זה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו הגם כי לפי ראות לבו הי' מספיק זה רק לבעבור כי הגידו לו את עם מרדכי. ירצה כי המלשינים הגידו כי מרדכי עושה כן למען יהדותו אשר בזה נכלל בתוך כלל ישראל וזה אומרו את עם מרדכי. הרצון כי הוא נכלל בזה בתוך עמו. וא"כ לפי המחוייב מדבריהם ראוי לו לקחת נקמתו מכולם ואם ירף ידו מהם יהא נחשב לו לפחיתות הערך וקוצר היכולת ולכך ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי. והוא מבואר

וגם עיקר תחילת ישועתם והוא ראשית גדולת מרדכי אשר בזה היה תלוי עיקר הישועה כאשר יתבאר להלן אי"ה. הי' ג"כ נמשך מאליו בלא כוונת מכוון לא מפאת המלך ולא מפאת המלכה כאשר יורו ע"ז הוראות הכתובים לפי עומק פשוטן. כאשר נאמר במגילה זו. כי ראשונה בבואה לפני המלך ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך. ובמשתה היין הראשון נאמר ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש ובמשתה היין השנית נאמר ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין מה שאלתך אסתר המלכה ותינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. ויש להעיר בכתובים אילו א. מדוע בראשונה אמר מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך כו'. ואלו במשתה היין אמר מה שאלתך. ב. מדוע חלק בקשתה לשתים. לשאלה ולבקשה ומאין ידע שיש לה לשאול שתים. ג. מדוע בראשונה אמר יינתן לך ביי"ד ובשני אמר ותינתן לך בתי"ו. והוא דיוק נפלא. לא ראיתי להמפרשים שהתעוררי בו

ד. מדוע בשני' הזכיר שמה באמרו מה שאלתך אסתר המלכ' ולא כן עשה בראשונה. רק מה שאלתך וינתן לך. ולא נקראת בשם. ודברי המפרשים בזה ידועים

ואשר יראה לי לפי עומק פשוטו. הוא. להיות כי כאשר ראה המלך כי סכנה בנפשה לבוא אשר לא כדת חשב למשפט כי אירע לה דבר נחוץ עד כי בנפשה היא בא ועומדת עליו בסכנה. או שקרה לה ענין פתאומיי ומסוכן מאוד כי רבים קמים עלי' וכדומה עד שאין לה מנוס ומפלט להמלט זולתי אל בית המלך. ולכך לא חששה לעבור הדת. מאחר שהסכנה ממהרת לביא לזאת בחרה הרע במיעוטו ללכת אל המלך שלא כדת כי בזה אין הסכנה ברורה כ"כ כי אולי יושיט לה המלך את שרביט הזהב. (כאשר באמת כן עשה) ולזה אמר מה לך אסתר המלכה. ירצה. מי הוא זה ואיזה הוא יבקש רעה לנפשיך בהיותך מלכה ומה קרה לך. והוסיף עוד לאמר ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך. הרצון כי אם את נפש אויביך הקמים עליך אתה מבקש כי לא שיער לה ענין בקשה אחרת בזולת זה) ינתן לך והי' עולה בדעתו שתגיד לו תומ"י ענין בקשתה להיות הענין נחוץ. אילם בראותו כי זימנה אותו ואת המן אל המשתה מאז הבין כי אין הענין נחוץ כ"כ רק שבאתה לשאול ממנו איזה דבר מותריי. אשר בזולת המשתה אין דרך לשאול דבר כזה יען כי היא מסופקת אם ימלא המלך משאלות לבה אחרי כי הוא מותריי זולת בשעת המשתה כטוב לבו יש מקום לשאלה כזו כי אז קרוב הדבר שימלא משאלתה כמשפט האנשים להטיב מזג מדותיה' במשתה היין. אמנם גם בזה לא נסתפק כי אין עיקר כוונתה רק אל השאלה המותריית לבד הנאותה לשאול במשתה היין כי בשביל זה לבד לא היתה משלכת נפשה מנגד לעבור הדת בפועל נגלה ולסכן בנפשה כי שאלת הדבר המותריי אינו כדאי לזה ולזה שיער כי בלי ספק יש לה גם איזה בקשה בדבר הנהגת המלוכה אשר הוא ענין הכרחיי למאוד עד כי ראוי להסתכן בנפשה עבור בקשת הדבר ההיא ולהכרחייותו הי' ראוי לבקש עליו גם מבלי עשיית המשתה כי הדבר ההכרחיי לא יצטרך המשתה לבקשתו רק כי חשבה למשפט כי מאחר שהוצרכ' לבקש מאתו על הדבר ההכרחיי לזאת צרפה אליו המשתה בכדי שיהי' מקום גם לשאלה המותריית דרך אגב. ולזה אמר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש כי שיער בדעתו כי שאלתה נחלק לשתי הפנים לשאלה מותריית ולבקשה ההכרחיית ועיקר מלת שאלה הונח לפי דעתי על הדבר הניתן מיד ליד. או לו או לזולתו כענין שנאמר שאלה אחת קטנה אנכי שואל מאיתך. ויותן את אבישג השונמית לאחיך וגם כאן נאמר מה שאלתך וינתן לך. כי עיקר שורש התיבה נגזר משורש שאלה שהוא מגזירות כי ישאל איש מעם רעהו שהוא על דבר הניתן מיד ליד. אולם מליצת בקשה יבוא ג"כ על ענינים אחרים כמו לעשות איזה סדר והנהגה בעניני המלוכה וכדומה. ובזה שיער כי הדבר המותריי היא בגדר שאלה שיתן לה או לזולתה איזה מתנה כמתנת יד המלך ובקשתה הוא בסדרי הנהגת המלוכה ולזה אמר מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. והוא מבואר

והנה כאשר לא גילתה לו שאלתה ובקשתה במשתה הראשון הנה היתה זאת לתוחלת ממושכה למלך