בית דוד (דרשות) קטו

כאשר גילתה לי אסתר תוכן רוע כוונתו חרד לקול השמועה ואמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבי לעשות כן כי אם לא איפוא זאת הדבר פלא איך שכח הדברים הנעשים מתמול שלשום ברשיונו והסכמתו ואם באמת זכר אותם ועשה עצמו כלא ידע מפני הבושה מאסתר גם זה לא יתכן להאמין על מלך שכמוהו ומצורף לזה כי איך החי יכיל להכחיש את החי וגם המן מה ראה לבקש על נפשו מאסתר המלכה אשר לא ידעה מאומה מאת כל אשר נעשה. ומדוע דבק לשונו לחיכו ונעשה כאילם לא יפתח פיו מלומר למלך מה פשעי ומה חטאתי הלא ברשיונך ובהסכמתך עשיתי זאת ומה שהמלכה היא ממשפחתם לא ידעתי כאשר גם אתה אדוני המלך לא ידעת מזה אולם הוא הדבר אשר דיברנו כי שינה מכוונת המלך ברצותו להסתיר מהם הענין עד היום המוגבל לו ולזאת נתבדה ונאחז עד כי בלהות יבעתוהו כן הוא חקרנוה שמענהו ואתה דע לך ועיין קצת מזה בראנ"ח

ובמדרש ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו. אמר לה בן בנו של קרהו הוא עמלק שנא' אשר קרך בדרך. והדברים עלומי הביאור ומשוללים הבנה בראשית ההשקפה. אמנם לפי המדובר דבר גדול דבר לנו בעל המדרש כי הרגיש בכתוב כי איך ייחס מרדכי הצדיק הדבר למקרה באמרו כל אשר קרהו וע"ז באו דבריהם אמר לה כו' והענין הוא כי להורות נתן בלבה ערמותו של אותו הרשע ועומק מחשבתו הרעה ברצותו שיבוא להם הענין במקרה ובפתע פתאום [כי כן הוא שורש של מליצת מלת קרה בל' עברי על הדבר שבא בפתאום] למען לא יהי' להם עת לשוב אל ה' ולזה הסתיר הרשע בפתשגן כתב הגלוי לכל העמים את תוכן הענין ומהיתו וזהו אומרו את כל אשר קרהו. הרצון שהגזירה היא פתאומיית ולאות ע"ז שלח לה את פתשגן כתב הדת המורה על ערמתו ושקרותו ואחז בזה דרך זקנו עמלק שבא בפתע פתאום על עם שוקט ובוטח להלחם אותם במדבר בדרך כאשר יורה ע"ז מליצת אשר קרך אשר לכוונה זו עצמה עזב דרך המלכים הנלחמים גם היום להודיע איש את רעהו ולהגביל זמן לאמר לכה ונתראה פנים במישור למען יוגדל תפארת המנצח על המנוצח כי לא עצר כח להתקומם נגדו אף כי ידע להכין עצמו לצאת לקראת נשק אשר לא יהי' כן מנפול פתאום על עם שוקט ובוטח כי לא לתפארת יחשב זה להמנצח כמבואר. אולם עמלק לרוב שנאתו בעצם ברצותו לעקור את הכל מחל על כבודו בזה. כי חשש אולי עי"ז יתקוממו נגדו ולא תעלה בידו את אשר זמם. ולזאת בא עליהם בפתע פתאום. למען יפלו בידו באין מנוס ומפלט וזהו כוונת הכתוב אשר קרך בדרך ובספרי אשר קרך אין קרך אלא נזדמן לך והוא מבואר ומתאים לכוונתינו וזה עצמו כוונת המדרש באמרו בן בנו של קרהו. ירצה. כמעשה האב כן מעשה הבן דרך אחד להם. והבן זאת כי נכון הוא

ועתה הנה עינינו הרואות שכל עצמת פרי התחכמותו של המן הן המה הי' לו למוקש ליפול ברשת אשר טמן כי ראשית פרי התחכמות בהאריך הזמן הי' מפאת כי ראה באיצטגניתו כי לא יוכל להם בזולתו מהזמנים ולזה הי' לו מההכרח לשנות פתשגן כתב הגלוי ולהסתיר הענין בו למען תפוש ישראל במצודתו ובזה הי' סיבת מפלתו היותו נידון ע"ז כמורד במלך. בשנותו את טעם גזירתו. ומצורף לזה. כי זה הי' סיבת אבדן אומתו עמלקים. כי לא יוכלו מלט משא נפש היהודים ממות. אם לא בהתהפך הדברים. לאמר שכוונת המלך בפתשגן כתב הגלוי אשר כתב שיהיו עתידים ליום הזה יהי' על היהודים שיהיו הם עתידים ליום הזה לעשות בשונאיהם כרצונם כי את פתשגן כתב הגלוי הי' מבלתי אפשר להשיבו ככתוב כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב ומאלה נשכילה לדעת שהי' הכל בהשגחתו ית' לא ע"פ מרוץ הטבעיי. כי מפאת הטבע לא יתכן היות שילכד ברשת אשר טמן ומצורף לזה כי גם מה שמשל ברוחו לעמוד על עצמו לבלתי שלוח יד בהם בחרות אפו בהם. והמתין להם עד כי יבוא יומם המעותד לזה לפי חכמת איצטגנוניתו הי' ג"כ ממעל להקש הטבעיי כי לפי המחויב מפאת הטבע. הנה לעוצם שנאתו כי גדלה ועברתו כי קשתה על היהודים לא הי' שולט ברוחו לכלוא רוחו במאסר. ולעצור בעדו עד עת קץ רק כי ימלא תאוותו באבדו אותם ולכלות חמתו בהריגתם טרם יבא עיתם כמשפט כל להוט אחרי התאוות הזמניים בעניני המאכל כי לא יעצרו רוחם להמתין עד התבשל הבשר בסיר די בישולו רק כאשר ירתיח ויתחיל להתבשל בעודו בכפו יבלענה [כענין אמרם ז"ל על בן דרוסאי שהי' אוכל הבשר בשליש בישולו]. אולם היתה זאת מאת ד' המשגיח על עמו כי הוא אשר סגר בעד דלתי תאוותו ותשוקתו ונתן בלבו שתעמוד לו חכמתי לעצור ברוחי ולהאריך אפו עד יום מועד אשר הפיל פור הוא הגורל

ובזה נבואה אל ביאור דברי המזמור שדרשוהו חז"ל על אותו רשע אשר באי בו הדברים בהכפל. אזי חיים בלעונו אזי המים שטפונו אזי עבר על נפשינו המים הזידונים. אמנם יובן דבריי במה שהקדמנו. כי ראשית דבריו להורות נתן בלבנו אותו ענין עצמו שעמדנו עליו כי אף כי הנם הי' מעוטף בשמלת הטבע בכל זאת בטוב ההשקפה נראה כי יד ד' עשתה זאת והאות ע"ז ממה שעצר המן ברוחו לבלום ברסן תאוותו לבלתי נוגע בהם עד כי יביא יומם והאריך להם הזמן הרבה אשר זה הי' עצמת הסיבה לגאולתינו ופדות נפשינו כאשר קדמו בזה אמרינו בהרחבת הביאור אשר זה עצמי הוא ממעל להקש הטבעיי להיות שליט ברוחו כ"כ מהזמן אשר לעוצם שנאתו בלי ספק כי יום לשנה נחשב לו ולזה אמר לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל ירצה שמע ישראל פקח עיניך וראה הותבנן בשכלך ואמור היתכן היות כן לולי ד' שהי' לנו ונתן האית ע"ז כי לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אזי מפאת ההקש הטבעיי לעוצם שנאתו אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו הרצון כי לא הי' מעצור לרוחו להתאפק ולהמתין עד זמן המוגבל למלאות תאוותו אשר הזמן ההוא נמשל לגמר בישולם. אפס כי חיים בלעונו קודם גמר בישולם כמאכלו של בן דרוסאי ואם הי' פושה כן לבלתי האריך הזמן ח"ו כי הי' עולה בידו את אשר זמם לעשות כפי אשר הקדמנו ולזה התחיל לפרוט פרטי הרעות המתרגשות לבוא עלינו אם הי' עולה בידו כוונתו ח"ו ואמר כי מבלעדי אבדן הגופות הנרמזות במאמר חיים בלעונו עוד נוסף ע"ז כי בלי ספק כי לא ימלט שלא ימצאו בכלליית האומה הישראליית אשר היו מחליפים עולם עומד. בעולם עובר והיו מתרצים להפר דתם למען חיותם [כי כבר הקדמנו כי גזירתו הי' ע"ז האופן] ואז היו נטבעים נפשותם במצולת הבלי הגוים אשר בשם מים רבים מכונים ככתוב הוי המון עמים רבים כהמות ים לגליו [וכבר האריך בכינוי תואר זה הרב בעל מעשי ד' לפרש כי תואר מים רבים מכונה אל חכמת העמים והביא ראיות לזה בביאור כמה מקראי קודש שים עינך עליו] ולזה אמר כי מבלעדי אבדן הגופות עוד נוסף ע"ז אבדן הנפשות מאותן שלא היו מתחזקים על אמונתם וזהו אמרו אזי המים שטפונו. נחלה עבר על נפשינו ירצה כי נשטפנו במי מצולות הבלי הגוים אשר בשם מים רבים מכונים. אולם להיות כי ממשפט המפירים דתם בזמנים כאילו ליראתם מהמות להיותם לבם נכון עם ד' ומקווים לשוב אליו בעת עבור הזעם ורק לפנים יעשו מה שיעשו לזה אמר כי שטיפת המים האלו הי' אצלם במדריגות החולה המקוה לשוב לבריאותו. ובמדרש השבעתי אתכם בנות ירושלים. מה תגידו לו שחולת אהבה אני מה חולה זה מצפה לרפואה כך הדור של מצרים מצפים לגאולה. וזהו אומרו נחלה מלשון חולי כמו שפרש"י ות"י] עבר על נפשינו. אמנם להיות כי מהידוע כי ממשפט האנשים האלו אף שתחילתן הוא באונס עכ"ז סופן הוא ברצון כי בהאריך הזמן. ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויטמאו את נפשם בשיקוציהם ובגילוליהם ימסכו בקרבם רוח עועים לסור מאחרי ד' בזדון לזה הוסיף עוד לאמר אזי עבר על נפשינו המים הזדונים ירצה כי סופן של אלו הוא בזדון כאשר מורה ע"ז מליצת הזידונים הנה כי פרט בעל המזמור כל פרטי הרעות אשר התרגשו לבוא עליהן אם