בית דוד (דרשות) קיד

וז"ל אמר לו המן בבקשה ממך אל תעשה אותי שחוק בכל המדינות האיש הזה אשר אתה רוצה לכבדו שונאי הוא שירדתי עמו בפרוזבטים ואיני ראוי לכבדו והצלוב התקנתי ובאתי ונכנסתי לשאול אותו ממך ואתה מבקש לגדלו עלי אמר לי' וכו'. עכ"ל הילקוט הרי כתוב ומבואר בדבריהם שמעצמו אמר המן כן למלך שהתקין לו צליבה ובא לבקשו מאת המלך שירשוהו לתלותו ולא הי' נחשב זה בעיניו לאשם כלל יען כי לא ידע מזה שדיבר טוב על המלך או כי שכח כאשר גם המלך עצמו שכח זה. וגם המלך לא חשב לו זה לשום עון וחטאת מהטעם הנזכר ולזאת הבהילוהו לבוא עמו אל המשתה שנית גם אחרי ידעו מזה. אולם עיקר כוונת חרבונה הי' להטעים למלך כי לא מפאת אשר לא ידע המן מאשר דיבר טוב על המלך התקין לו העץ. אפס כי עצמת הסיבה אשר הניעתו לעשות העץ היא מפאת אשר הרע לו במה שדיבר טוב על המלך. ונמשך מזה התלותן של בגתן ותרש. ולזאת חשב למשפט לגמלו כפעולתו. וזה מדוקדק מאוד בדבריו באמרו גם הנה העץ (בה"א הידיעה) יען כי עיקר עשיית העץ כבר הי' נודע למלך כאמור. רק כי בא להסביר כי הנה העץ אשר עשה המן. זה יורה כי הוא על אשר דיבר טוב על המלך. וזהו אומרו למרדכי אשר דיבר טוב על המלך והוא מבואר ונכון מאד בכוונת הכתובים והותר הספק למה נכתב ענין התלותם של בגתן ותרש במגילה כי בזה מצא מקום חרבונה לירות בלבו חיצי לשונו ובמדרש ר' פנחס הוה משתעי אילין עובדיא. ארי עשה סעודה לבהמה ולחי' וסיכך על גבן עורות של אריות וזאבים וחיות רעות מן דאכלין ושתין אמרין הלואי מן יימר קומינן זמורה תליין עיניהון בהדא תעלא אמר לון עניין לי' אתון מה דאנא אמר לכון אמרין הן אמר לון מאן דאחמי לן בעילאי הוא יחמו לן בארעאי. כך מי שהראני במפלתן של בגתן ותרש וצליבתן. הוא יראה לו במפלתן של המן. ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע לנו מן האחרונים. מה כתיב למעלה מן הענין ויתלו שניהם על עץ אף סופו של אותו האיש ליצלב ע"כ. כיוונו בדבריהם למה שכתבנו. ולהיות כי מטבע בני האדם להתפעל יותר מהדברים הנראים בעין מאת הדבר אשר למשמע אוזן ישמעם. ולזה נאמר במשה ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל כו'. והמן בהגביהו את העץ לתכלית כוונתו הרעה. עד כי הי' נראית מבית המלך. לזה הראה חרבונה למלך את העץ באצבע כאשר יורה ע"ז מליצת הנ"ה עומ"ד למען יתפעל המלך ממראה עינו אשר יראה בכדי להעלות חימה ולנקום נקם. ויען כי מלך הפכפך הי' אמנם כאשר מכבר הי' מוכן די כל ההכנות המצטרכים אשר הכין המן לעצמו. לזאת בעלות חמת המלך עליו נגמרה פעולתו מבלי מונע ומעכב ונתלה על העץ כן יאבדו כל אויביך ה'. הנה עינינו רואות איך כי נלכד ברשתו אשר טמן. אם מפאת פרי מחשבותיו ועוצם התחכמותו. ואם מפאת הסיבות האמצעיים המוצאים פרי המחשבה מן הכח אל הפועל ככתוב לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו כי התלותו על העץ יכלול שתיהן כאמור

ומהתחכמותיו של אותו רשע עוד הי' בדבר הפתשגן והיא כי כבר כתב הרב בס' יוסף לקח. כי המכתבים שהי' מבואר בהם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. לא הי' רק אל השרים האחשדרפנים והפחות אשר בכל מדינה ומדינה. אולם פתשגן כתב הגלוי לכל העמים לא הי' רק שיהיו עתידים ליום הזה. ולא ידעו שורש הענין על מה ולמה. ופשוטי המקראות מורים ע"ז מאוד. וגם לחז"ל מצינו כן באמרם (מגילה י"א א') רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים ישמח העם זה מרדכי ואסתר. דכתיב ליהודים היתה אורה. ובמשול רשע יאנח עם זה המן דכתיב והעיר שושן נבוכה ועי' במהרש"א בח"א. מ"ש בביאורו והוא מסכים להנחה זו. ועוד נמצא להם לחז"ל כן במדרש א"ר לוי אומית העולם נבואותן סתומות ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג משל לאדם שהי' מהלך בדרך מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסולי'. אמר הלואי הוה לי חד חמר עבר עלוי חד רומי וילדת חמרתי' חד עילאי. אמר לו סב ארכיב הדין עילאי אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהוגן. אם מרכב אם לארכיבה כך נבואתן של או"ה להיות עתידים ליום הזה ואינם יודעים אם ליהרג ואם להרוג אבל ישראל נבואתן מפורשת להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם ע"כ. הנה מהמבואר בדבריהם כי דברי הפתשגן היו סתומים. עלומי הביאור אין חזיונם נפרץ. אם להרוג או ליהרג. וכאשר באמת נתהפך הדבר אח"כ לרוע להם

אמנם עומק כוונתו לרעה בזה היתה. יען כי כבר קדמו אמרינו שגזירתו לא היתה החלטיית להרוג ולאבד. רק היתה בתנאי אם יסכימו להעביר מהם רושמי האותות אשר בינם לבין קונם בביטולי המצות הנזכרות. עד כי לא יקראו בשם יהודי ישאר חלקם בחיים כי בזולת זה לא הי' המלך מתרצה על ככה לאבד אומה שלימה הנתונים תחת ממשלתו ולזאת הי' דבריו לפני המלך להעבירם על דתם בביטול רושמי האותות הנזכרים. בהטעותו למלך כי דתיהם הוא ענין רע ומזיק לכלליית הנהגת המלוכה והוא יען כי דתיהם שונות מכל עם. לזאת ואת דתי המלך אינם עושים ומפקין לכולא שתא בשיהי ופיהי ואם היו לעם בפני עצמם ואף כי זר מעשיהם להפר חוקי המלך וכדי בזיון וקצף עכ"ז לא הי' רעתם יוצא לזולתם עכ"פ רק בהפסד התועלת הנמשך מהם לבדם אמנם בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים בכל מדינות המלך הנה יצא דבריהם על כל העמים להפר חוקי המלך באמרם לא נופלים אנחנו מהם כמינו כמוהם כי כל אחד רצונו להקל מעליו עול שעבוד מלכיות בכל צד האפשרי ונמצא כי רעתם רבה ונוגע לכלליית הנהגת המלוכה. ולזאת הסכים המלך על ככה בהפרת דתן ואם יתחזקו על אמונתם אז יהי' משפטן חרוץ להרוג ולאבד. אולם לבבו לא כן יחשב רק להשחית ולכלה את הכל לבלתי השאיר להם שם ושארית על פני כל הארץ ולשנות דברי המלך ג"כ אי אפשר לזאת הערים התחכם עליהן לכתוב גזירת המלך האמיתיית כפי אשר יצאה מפי המלך בסוד אל האחשדרפנים והפחות ובמכתבים לא שינה כלום. למען לא יאחז ויתבדה כאשר קדמו אמרינו כי באמרו להשמיד את כל היהודים רמז ע"ז כי רק על אותן אשר יתחזקו להקרא בשם יהודי יצאה הגזירה אפס כי כל עיקר פרי התחכמותו וערמתו בזה הי' בהסתירו הענין בפתשגן הגלוי והיתה כוונתו בזה לרוע משתי פנים אם מפאת כי הי' ירא מהם פן יתנו לבם לשוב אל ד' בתפילה ותשובה כי אז ישוב חרון אף ד' מהם ולא יוכל להם. ואם מפאת כי אפשר כי ימצאו מהם מהפוסחים על שתי הסעיפים החלושים באמונתם אשר בהאריך זמן הגזירה קרוב למשך שנה אולי במשך זמן יכנסו הדברים האלה בלבם ויבחרו חיים ממות ויתרצו להפר דתם למען חיותם וגם בזה לא הי' חפץ אמנם בהסתירו הענין מהם הנה נמלט משתי אלה החששות יען כי לא יתנו לבם לשוב אל ד' לבעבור כי לא ידעו תוכן הגזירה את אשר נגזר עליהם ומצורף לזה כי אחרי כי יבוא להם הענין בפתע פתאום ליום המוגבל בלי ספק הי' לו כי אף הפחותים והקלים שבעם יתחזקו עמוד על אמונתם אחרי כי לא יהי' להם שום עת וזמן להתיישב בדעתם ולשקול הדברים בפלס מאוזני שכלם ובהשקפה ראשונה וודאי כי כולם יעמדו על אמונתם ותושלם לו כוונתו בהם לבלתי השאיר להם שום שם ושארית בארץ ובזה לבד שינה מכוונת המלך כי לפי כוונת המלך בלי ספק כי הי' מהנכון להודיעם ולפרסם הדבר בפומבי בכדי לירא' ולהבהילם למען לאט לאט יכנסו הדברים באזניהם אחרי כי אין זה עיקר המכוון באיבודן רק בהפרת דתם אולם הוא בהסתירו הענין גילה על כוונתו הרעה היות חפץ באיבודן מכל וכל וזה הי' מכוונת מרדכי בשלחו את הפתשגן לאסתר להראות לה ולצוות עלי' לבוא אל המלך להתחנן לו כו' והכוונה כי ציוה עלי' להראות הפתשגן למלך או לאמור לו כן בע"פ. בכדי לגלות על ערמותו ושקרותו בזה ולזה