בית דוד (דרשות) קיג

שלא ניסה בו אחד מבעלי אומתן שאם תפילו לתוך כבשן האש כבר הוצל חנניא וחביריו ואם לגוב אריות כבר עלה דניאל מתוכו ואם תאסריהו בבית האסורים כבר יצא יוסף מתוכו ואם במולי תסיק תחתיו כבר התחנן מנשה ונעתר לו הקב"ה ונפיק מיני' ואם במדברא תגלוני' כבר פרו ורבו אבותיו במדבר וכמה נסיונות נתנסו ובכולן עמדו ינצלו ואם עיניו תעור הרי שמשון דקטל כמה נפשתא מפלישתאי כד עויר אלא צליב אותו על צליבא דלא אשכחינן חד מן עמי' דאשתזיב מני' מיד וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ ע"כ והכוונה להם בזה כי המה חשבו למשפט וידברו על אלקי ישראל כעל אלהי עמי הארצות כי איננו מושל כלליי רק כי כוחו ג"כ בפרטים מהכוחות ולזאת יעצתו זרש אשתו והודעתו במה כוחו גדול למען לא יכשל בהם רק שיתפוס לו איזה פרט מהכוחות אשר לא נמצא בו וחשבה לו כל מיני הכוחות אשר בהם הצליחו עד הנה עד אשר עלתה הסכמתן בענין העץ ובלי ספק כי כן חשבו באיצטגנינותם שפלת כח מרדכי בזה ככה לעומת זה חשבו למשפט גם בהיפוך שכחו של המן גדול בזה הפרט המיוחד להתגבר בו על אויביו והוא מתייחס אליו לפי ערך מערכתו ועוד הי' מההתחכמות בזה לעשותו גבוה חמשים אמה וגם זה משתי פנים אם מפאת הטעם שכתבו המפרשים הקדמונים שראה באיצטגנוניתו איזה התרוממות מעותד למרדכי ויען כי חשב כי התרוממות מרדכי הוא מפאת המזל ומטיב משפט הוראות המזל לבטל כוחו בתת לו מקום להוראתו במקצת ואף בהיפך מכוונתו כענין אמרם ז"ל האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא אמר רבא או טבחא או אומנא או מוהלא וכן כוכב רעה נתהפך להם לדם מילה [וכבר נתבאר אצלי הדברים באורך בדרוש החלומו'] לזאת התחכם אותו רשע להמיתו באופן מהתרוממו' והוא בהתלותו על עץ גבוה חמישים אמה אשר בזה ירום ראשו על כל (כאשר גם בהפכו אמרו חז"ל האי מאן דחזי בחילמא דתלוהו בזקיפא גמירי דלהוי ריש מתיבתא] ובזה נתן מקום להוראת המזל במקצת באופן שלא ינגד לכוונתו ובזה יובנו דברי חז"ל באמרם בשעה שרכב מרדכי על הסוס אמר להך קרא ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי והכוונה שנתן תודות לד' אשר הרימו למעלה ולא ככוונת אותו רשע שחשב לרוממני באופן גרוע מאוד עד כי הי' שמח בהתרוממי והוא מבואר. ועוד הי' מהתחכמות בזה בגבהותו של עץ למען יוכל לראות בנקמתו ממנו ובהיותו תלוי על העץ בשבתו עם המלך בסעודה ובזה ישמח לבו. ובילקוט ואחר כך אתה נכנס עם המלך לסעודה ואכול ושתה וערב לך וראה שונאך צלוב כנגדיך ולבך שמח ע"כ והן הן הדברים הנאמרים. וגם היתה מהתחכמות להכין העץ מקודם יען כי ידע כי המלך הוא הפכפך ואינו עומד בדעתו לזאת הכין כל הכנות המצטרכות בכדי למהר ולהחיש מעשיהו ולהחליט הדבר ממנו. והנה אחרי רובי התחכמות הנה נראה בעליל כי המה עצמן היו סיבת מפלתו. א הוא בשום לב אל מה שנכתב במגילה ענין מיתתן של בגתן ותרש שהי' ע"י תלי' לאיזה צורך נכתב כן במה הומתו אחרי הכלל המונח בידינו כי כל פרטי סיפורי המגילה כולם היו לצורך הנס ב עוד זאת יש להשים לב בדברי חרבונה. באמרו למרדכי אשר דבר טוב על המלך. לאיזה צורך הזכיר כאן פעולת מרדכי לטוב הלא דבר ידוע ומפורסם הי' בזה היום בתת יקר וגדולה למרדכי ע"ז. ג עוד זאת יש להתבונן ענין אמרו גם הנה העץ אשר עשה המן. כי מלת הנה לפי הנדמה אין לה שחר. ד גם אמרו העץ בהי"א הידיעה אינו מובן כי מאין נודע זה למלך בטרם ישמע. ה גם מילת אשר אינו מובן על מה זה תבוא פה מליצת אשר. ויותר הי' צודק אומרו גם עשה המן למרדכי עץ לתלותו מאחר שזהו הוא תחילת הודעתו. אולם אמיתת כוונתו בזה הוא עפ"י מה שכתב הב"ח בתשובותיו דעיקר תלי' הנאמרת בכתוב הוא שכופת שתי ידיו זו ע"ג זו ותולה אותו בידיו ומקרא מלא דיבר הכתוב שרים בידם נתלו וגם בימי חכמי התלמיד הי' נוהג כן כדאמרינן [בסנהדרין מ"ו] אילו נאמר ותלית והימת הייתי אומר כדרך שהמלכות עושה כו' עיי"ש. ועפי"ז רצה להתיר עגונה אחת שהעידו על עלה שניצלב אף שלא ראו מיתתו ואף דמשנה שלימה שנינו [ביבמות. ק"ך.] אין מעידין עליו כו'. ואפילו הוא צלוב הרי להדיא דאין מעידין על הצליבה לחוד אם לא שראו שמת מ"מ זה דוקא בצליבה שהיתה נוהגת בימיהם שהוא בידים שהמיתה שוהא לבוא ע"י צליבה זו. אבל בצליבה הנוהגת כהיום שהיא בצואר המיתה היא תיכף לצליבה. ולכך מעידין גם על הצליבה לחוד משום דודאי הוא דמת מיד עיי"ש שהאריך בזה. והגם כי גדולי האחרונים השיגו עליו בזה כמבואר בב"ש סי' י"ז ס"ק צ"ג. ובחמ"ח ס"ק נ"ח עיי"ש בדבריהם. מ"מ הנה עיקר השגתם אינו אלא בעיקר הדין. אבל במה שכתב שהתלי' הנאמרת בכתוב ושכן הי' נוהג גם בימי חכמי הש"ס הי' בידים בזה לא השיגו עליו כי בזה דבריו ברור מללו כמו שהוכיח בראיות ברורות. מהכתוב דשרים בידם נתלו ומסוגיין דסנהדרין רק שהמה כתבו דגם בצליבה בצוואר הנוהגת כהיום נמי איכא למיחש שמא נפסק החבל או מטרונא עברה עליו ופדה אותו כמו שהביאו מהירושלמי אבל זהו דבר ברור שהתלי' הנאמרת בכתוב וכו' הוא בידים. ומה מאוד יבוא אל נכון בזה משפטי התליות הנאמרים במגילה זו שהי' מדה כנגד מדה כדת כי גם בדת ומשפט המלכים הוא ג"כ לשפוט מדה כנגד מדה יען כי היא הקש שכליי ולזה נידונו בגתן ותרש במשפט התלי'. יען כי חטאם הי' במה שבקשו לשלוח יד במלך. ולזה נתלו בידם תליית יד עבור שליחות יד והכתוב מבאר זה ויבקשו לשלוח יד כו'. ויתלו שניהם על העץ וגם בהמן נאמר כן ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים לאבדם והוא מבואר ונפלא וגם משפט התלי' האמורה בתורה והומת ותלית אותו על עץ. ג"כ קיי"ל כחכמים דפליגי עלה דר' אליעזר (בסנהדרין מ"ה ע"ב) ס"ל דלא כל הנסקלין נתלין רק מגדף ועובד לעכו"ם בלבד ויליף לה ממקלל מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר עיי"ש וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' סנהדרין עיי"ש והיינו ג"כ מטעמא דכתיבנא כי הכופר בעיקר הנה הוא נקרא על צד המליצה. כמרים יד במלכו של עולם כביכול כאשר מצאנו דוגמתו בכתוב (מ"א פ' י"א) וירבעם בן נבט אפרתי כו' וירם יד במלך וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו הנה במה שהעיז נגדו להוכיחו על פניו. נחשב כמרים יד במלך ק"ו בן בנו של ק"ו. שהמגדף ועובד עכו"ם יקרא בשם מרים יד כביכול. ולכך משפטן להתלות בידן משא"כ בעובר על אחת מהמצות כיון שאינו כופר בעיקר. לא יקרא בשם מרים יד. ואין ממשפטם להיותם נתלים. וזאת היתה אמיתת כוונת חרבונה. לירות בלבו חיצו לשונו לאמור למלך ראה נא גם ראה כי הנה העץ אשר עשה למרדכי מורה בבירור כי כל עצמת שנאת המן למרדכי הוא על אשר דבר טוב על המלך ונמשך מזה התלותם של בגתן ותרש על העץ ועל אלה נטר שנאה למרדכי עד כי חשבו לגמלו כפעולתו לתלותו על העץ אשר הכין לו מדה כנגד מדה. כאשר עשה כן יעשה לו. כי בזולת זה לא הי' הדין נותן להתלותו כי גם לו יהי כדבריו שמרדכי עבר על מצות המלך במה שמנע עצמו מלהשתחוות לו. עכ"ז אין לחטא ההוא משפט תלי' כי מה שליחות או הרמת יד במלך יש בזה במה שעבר על מצוה פרטיות ממצות המלך שלא בפניו וגם אם נאמר שיש לו משפט מות בעברו על מצות המלך מ"מ אינו רק בגדר שאר חייבי מיתות. אבל לא בערך מרים יד במלך כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. אולם בעשותו העץ בעמל רב. כמבואר במדרש שהוצרך לקעקע קורה מפלטין שלו ולהרוס ביתו זה לאות כי בעטותו קנאה ולבושו נקם על דבר בגתן ותרש אנשי עצתו עשה את הדבר הזה. כי בזולת זה לא הי' המשפט מחייב כן. וגם כי למה לו כל העמל הזה. התמו הסיבות הממיתות במשפטי המלך מבלעדי העץ. וזאת היתה מעומק כוונת חרבונה בהטעימו למלך את זאת כי אמנם כי עיקר עשיית העץ כבר הי' נודע למלך מפי המן בעצמו כמבואר בילקוט אחשורוש אלף נ"ח.