בית אברהם לנדא צט

וכמה בשבוע דלא שייך טעי בעיבורא דירחא כדאמרינן לקמן (דף מ"א ב'). ולפי הנ"ל ניחא כיון דלפעמים הוה כמה בשבוע מכלל החקירות אם כן לא עדיף מאמש הרגו דבעינן כל שבע החקירות וא"ש

שם מתניתין מכירין אתם אותו התריתם בו כו' ופירש"י שמא עכו"ם הוא כו' ולפ"ז באומר א"י פשיטא דעדותם בטילה וכ"כ בחידושי הר"ן בשם הרז"ה אלא דלא חשיב לי' בשבע חקירות משום דהוא מעיקר העדות ע"ש. והנה לדבריהם דחוק מאוד דנקיט בין החקירות ובדיקות מילתא חדתא ופשטא דמתניתין משמע דמיירי בבדיקות ולפענ"ד נראה לומר דמכירין אתם אותו הוא ג"כ בכלל הבדיקות והשאלה הוא אם את ראובן הרג או את שמעון אף דאינו תלוי בזה החיוב מיתה מכל מקום לא גרע מבדיקות דכלים שחורים או לבנים דבודקין אותם לכתחלה דלמא יכחישו זה את זה בבדיקות דעדותן בטלה. וגם התריתם בו יש לפרש כן דאין השאלה אם היה התראה כלל דזה מעיקר העדות הוא דבלאו הכי לא מיקטל ובודאי כבר אמרו שהיה שם התראה רק דאמרינן במכות (דף ו' ב') דמותרה שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי שד כו' ואם כן הבדיקה הוא מי התרה בו אם אחד מהעדים או אדם אחר וזה ג"כ לא הוה אלא כמו בדיקות דאם יכחישו זה את זה מי היה המתרה יבטל עדותן ובאומרים אין א"י עדותן קיימת כן נראה לפענ"ד נכון. ומהתימא על הראשונים שלא פירשו כן. והא דאמרינן בברייתא לקמן עכו"ם הרג או ישראל לאו אמתניתין קאי אלא מלתא באנפי נפשה הוא דבמתניתן משמע דנקיט רק בדיקות וגם לפירש הרמב"ם דכתב (בפי"ב מסנהדרין) דמכירים אתם אותו קאי על העובר עבירה ע"כ צ"ל דברייתא לא קאי לפרושי מתניתין. והנה בגוף דברי הרמב"ם צריך להבין דהא צריך להעיד בפניו שהוא הרג ולמה לשאלם אם מכירים ואפשר לומר דבעינן שיכירו את העובר עבירה מכבר אבל אם לא ראהו מעולם רק בשעת עבירה אף שמכירין עתה אותו בטביעת עין שזה הוא חיישינן דלמא טעו וכהאי גוונא אמרינן לענין אבידה בבבא מציעא (דף כ"ד) דבעינן דוקא שבעתן העין אבל אי לא שבעתן העין חיישינן דטעי בטב"ע ע"ש

והנה לדברי הרמב"ם (בפ"א וב' מהלכות עדות) ועובד עכו"ם וא"י את מי עבד דהוה כמו חקירות ואפילו בסייף וארירין בטל העדות באומר א"י כיון דהוא מעיקר העדות הוי כמו חקירות עיי"ש בלח"מ דהרמב"ם למד זה ממה דאמרינן בסנהדרין (דף ל' ב') דאחד אומר יין ואחד אומר שמן הוה כמו שהוכחשו בחקירות דבטל. ולכאורה קשה טובא דלפ"ז א"כ מה"ת דגם בד"מ בעי דו"ח א"כ באומרים א"י אם יין או שמן העדות בטל. וכ"כ הרמב"ם להדיא (בפ"ג מה' עדות ה"א) דבדיני ממונות לא בעי דו"ח אפילו לא כיוונו המנה אם היה ממטבע פלוני עדותן קיימת הרי מבואר דמדאורייתא דבעינן דו"ח העדות בטילה דזה מיקרי חקירות לשיטת הרמב"ם. וא"כ קשה מסוגיא דהמניח (דף ל"ה) גבי גדול וקטן דלמ"ד פלגא נזקא קנסא ע"כ מיירי דיש עדים שאחד מהם הזיק אבל א"י מי היזק וכיון דבקנס בעינן דו"ח אם כן ממילא העדות בטל לגמרי ואמאי משלם מקטן. ונראה לומר בשיטת הרמב"ם דסובר דסייף וארירן הוה חקירות היינו דוקא באם אמר שמתחלה בשעת ראיה לא ידע באיזה כלי הרגו וכן משמע לשון הרמב"ם (פ"ב מה' עדות) שכתב ולא הבנתי בכלי שהיה בידו משמע דוקא בכהא"ג הוה עדותן בטילה משום דלא ראה עיקר הריגה באיזה אופן היה. אבל באם בשעת ראיה ידע הענין ההריגה במה שהיה רק אח"כ שכחו אפשר דעדותו קיימת. ובהכי ניחא נמי מה דלא חשיב במתניתין רק שבע חקירות ולא נקט החקירות דסייף וארירין ואף שהרמב"ם ישב קושיא זו בלשונו שכתב דהחקירות דמתניתין הם שוות בכל. ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דחקירות דמתניתין אפילו בשכח אח"כ עדותו בטל דמ"מ בשעת הגדה הוה עדות שאאי"ל. משא"כ בחקירות דסייף וארירין או את מי עבד דוקא באם בשעת ראיה לא ידעו אמיתת הענין בטל העדות ולא בשכחו אח"כ. ולפ"ז לא קשה מסוגיא דהמניח דהתם בשעת נגיחה ראו איזה שור נגח רק אח"כ אין מכירין אותו

שם ע"ב גמ' עיר הנדחת לנהך תרתי לא דמי שכן ממונן פלט וכו'. ולכאורה יש להבין לשיטת הרמב"ם (פ"ד מה' עכו"ם הלכה ו') דבעיר הנדחת גם הטף והנשים של העובדין נהרגין