בית אברהם לנדא ק

א"כ הו"ל למנקט בגמר' חומרא זו דאיתא בעיר הנדחת מה שאין בכל חייבי מיתות וגם יש להבין לדברי הרמב"ם דאם כן זוממי עיר הנדחת לא יהיו נהרגין כמו בהעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה דאמרינן ריש מכות דלא שייך כאשר זמם דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו וכיון דאי אפשר לקיומי כאש זמם ממש בכך לוקין ועקרינן מינייהו דין הזמה ע"ש וה"נ נימא בזוממי עיר הנדחת כיון דהטף של העדים אינם נהרגים בודאי דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ולא הוה כאשר זמם וילקה לבד כמו בעדות בן גרושה וחלוצה. ואפשר לומר כיון דהטף דנהרגים בעיר הנדחת היינו כדי לרדות הגדולים בהריגתן וכמ"ש שם המגדול עוז. ולכך י"ל דגם הטף של העדים נהרגים ומיקרי ועשיתם לו כאשר זמם דהטף נהרגים בשבילו כן אפשר לדחוק

אבל אין נראה כן דלא מצינו בשום מקום שיהיה בזוממי העיר הנדחת ממונם אבד אף דרצו לאבד את ממונם ומכש"כ שיהיה על הטף שום עונש. והנה באמת טעמא בעי אמאי לא יהיו זוממין עיר הנדחת ממונם אבד. ואין לומר משום דהוה כמו מיתה וממון דאמרינן קלב"מ דלא שייך רק בתשלומין לחבירו דהב"ד אין מחייבין אותו משום שתי רשעיות אבל לא לענין איסור הנאה דממילא ועיר הנדחת גופא יוכיח דממונם אבד אף דנידונין במיתה וצריך להתיישב בדבר

והנה לפי ד' התוס' ריש פרקא קמא דמכות דלכך הוה בבן גרושה וחלוצה יכול להזימן ע"י מלקו' משום דלית ביה אלא איסור לאו משא"כ עדי נערי מאורסה שהוזמו דבעי לחייבה מיתה לא מיקרי יכול להזימן על ידי מלקות אם כן קשה אי אמרינן דעדי עיר הנדחת אינם נהרגים לשיטת הרמב"ם דבעינן כאשר זמם וכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו א"כ הו"ל עדות שאאי"ל דלא מקיימא הזמה על ידי מלקות. וצ"ל לשיטת הרמב"ם כתירץ בתרא דתוס' כאשר זמם לא קאי עליה כיון דאי אפשר לקיים הזמה ולא בעינן יכול להזימן ובהכי ניחא נמי מה שלא מצינו בעידי עיר הנדחת שיהיה ממונם אבד לפ"ז אתי שפיר כיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו רק לוקין כמו בבן גרושה וחלוצה. ועיין בתשובת נודע ביהודא (סימן ע"ב) שכתב דלתירץ השני של תוס' א"כ גם לאוסרה על בעלה (לא בעינן דו"ח) כיון דכאשר זמם לא קאי עלה דהא אי אפשר לקיים רק במלקות וממילא לא בעינן ראויה להזמה ולא צריך דו"ח כדמשמע בסנהדרין (דף מ"א ב') ע"ש וא"כ לפ"ז תקשה לפמ"ש לשיטת הרמב"ם גם בעיר הנדחת אין נהרגין הזוממין רק לוקין וצריך לומר כאשר זמם לא קאי עלה וממילא (לא בעינן דו"ח). ובאמת מבואר לעיל בגמ' להדיא דבעיר הנדחת בעינן דו"ח ובגופי' כתב דו"ח ומיניה ילפינן בג"ש לשאר מיתות ב"ד וע"כ צריך לומר דנהי שכתבו התוס' דכאשר זמם לא קאי עלה היינו לקיים הזמה ממש אבל מ"מ בעינן שיהיו ראוים להזמה לעונש מלקות ולכך בעינן דו"ח ומוכח דלא כדעת הנודע ביהודא

והנה ראיתי באותה תשובה שם שכתב דדרישה וחקירה לא תלי בהזמה דמ"מ לכתחילה צריך לחוקרם כמו בבדיקות דצריך מדאורייתא רק לענין שיבטל באומרים א"י זה דוקא היכא דמקיימא כאשר זמם ולא בבן גרושה וחלוצה או לענין לאוסרה. וע"ז בנה הנוב"י שם כל יסודו דאפי' לסוברים דבעי דו"ח לענין לאוסרה היינו לכתחלה צריך לחקרם כמו בדיקות ע"ש. וא"כ לפ"ז יש לדחות לכאורה מה שהקשתי בעיר הנדחת די"ל דגם שם באמת אינו בטל באומרים א"י. ומה שכתב דו"ח לגבייהו היינו לכתחילה פן יוכחשו בינהם כמו דבעי בדיקות אבל באמת אי אפשר לומר כן כיון דבעיר הנדחת גופא אינו בטל העדות באומרים א"י ובשאר מיתות דילפי' מינה בגז"ש יתבטל והוא דבר שאין הדעת סובלו

ועוד נראה לומר דהא באמת צריך להבין מהיכן ילפינן דבאומרים א"י בחקירות דהעדות בטל מטעם אאי"ל ואי נימא דמסברא ידעינן דבעינן ראוי' להזמה אם כן קראי לחקירות ל"ל וע"כ צריך לומר דודאי מדכתבי' התורה קראי יתירי לשבע חקירות ע"כ לעכיבוא נאמר שיבטל בא"י דאי לכתחלה לברר עדותם שלא יהיו מוכחשים זה מזה לא צריך קרא להכי דמקרא דנכון דילפינן מיניה בדיקות נפקא דהא לא כתבה התורה כמה בדיקות יהי' רק גלי קרא שיהיה העדות נכון ממילא מוטל על הדיין לבדוק עד מקום שידו מגעת וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' עדות) (מדת) [בדעת] הדיין אע"כ מדכתבי' התורה בפירוש