בית אברהם לנדא צו

(סי' ב' סעיף ה') ואפילו בפעם אחת כמ"ש מהרש"ל גם כן היאך כשר לעדות כיון דהוה מומר לכל התורה כולה. ונראה דמזה סייעתא לדברי התבואות שור (סי' ב' ס"ק י"ז) שחילק דדוקא באם עושה להכעיס ממש אבל אם אינו מקפיד לא מיקרי להכעיס ע"ש. והנה הרמב"ם (פ"י מה' עדות) כתב דדוקא בעבר עבירה שיש בה מלקות הוה רשע מדאורייתא רק ברשע דחמס לא בעינן מלקות ע"ש. ונראה ראיה לדבריו מהא דפריך הגמ' אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד. אלו גזלנין ומועלי בשביעית כו'. ולכאורה יש להבין כיון דלא בעינן רשע דחמס א"כ היאך יתפרש הברייתא דאל תשת חמס עד דמשמע דוקא חמס. ולפי דברי הרמב"ם מיושב דשפיר פלגינהו הברייתא דרשע דוקא מיקרי בעבר עבירה שיש בה מלקות ולכך נקיט הברייתא אח"כ אל תשת חמס עד דגבי חמס לא בעינן עבירה שיש בה מלקות

ויש לדקדק לדברי הסוברים דאף בשבועה דלהבא מיפסל כמבואר שבועות (מ"ו ב') תוספ' ד"ה אבל שביעית כו' א"כ מאי פריך הגמ' דשבועות משמע אחד שבועת שוא וא' שבועת ממון מדנקיט לשון רבים דלמא אחד שבועות דשעבר ושבועות דלהבא כגון בנשבע לפרוע או שלא יאכל דשפיר הוה רשע דחמס כמו באוכל נבלות לתאבון דמיקרי רשע דחמס מחמת שעושה לתאוותו ולא הוה צריך לדחוקי דמאי שבועות שבועות דעלמ' וצ"ע קצת

בתומים (סי' ל"ד ס"ק כ"ב) כתב אהך דינא דנימוקי יוסף דלאותו עדות לא בעי הכרזה. שהרשב"א סוף פרק הכונס הקשה אהא דמשני הגמ' בבבא מציעא דמורי ואמר דמי קא יהיבנא הא מכל מקום הוא חמסן ופסול מדרבנן. ותירץ דבעי הכרזה ואם כן מוכח דאף לאותו עדות בעי הכרזה ע"ש. והנה מה שהביא מדברי הרשב"א גם מדברי התוס' בהכונס (דף ס"ב) לחד תירוצא תירצו כדברי הרשב"א דבעי הכרזה. ואני תמה על התומים דלדבריו דברי הנימוקי יוסף סותרים זה את זה שהרי גם הנ"י בסנהדרין (דף כ"ו ב') הקשה שם דמאי מקשה הגמר' בבבא מציעא נימא מגו מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה שאינו ברשותו הא חמסן לא מיפסיל אלא מדרבנן ובעי הכרזה ע"ש בדברי הנימוקי יוסף. וקשה הא איהו סבר דלאותו עדות לא בעי הכרזה. ולכן נראה לומר בישובו דהא צריך להבין אמאי בפסולי דרבנן נפסל גם לשבועת היסת דכיון דלא פסלו רק מטעם קנס דהא פשיטא דחשיד על דבר קל אינו חשיד על דבר חמור. וע"כ צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ופסל לשבועה מטעם קנס כאלו עבר אדאורייתא ולכך צריך הכרזה דבענין אחר לא רצו לפוסלו מחמת פסידא דלקוחות כמ"ש הנ"י וא"כ קשה אמאי פסלו לשבועת היסת ופטור בלא כלום ואם כן איתגורי איתגר דבשלמא בשבועה דאורייתא שפיר שייך קנס דכשנגדו נשבע אבל בשבועת היסת לא שייך זה. וצריך לומר דלא פלוג חכמים בתקנתן כיון דהחזיקו אותו בעובר. על איסור דרבנן בחזקת חשוד לעדות ולש"ד תו הוה חשוד אף לענין היסת. ולפי זה בפסולי דרבנן באם לא היה הכרזה א"כ אף דלאותו דבר לא בעי הכרזה ונפסל היינו דוקא לש"ד משא"כ לשבועה דרבנן אם כן למה יחזיקו אותו לחשוד להרוויח ולפטור בלא כלום והכא לא שייך כנ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתן וכיון שהוא חשוד לעדות וש"ד גם לענין היסת יש לו דין חשוד. הא ליתא דהא קודם הכרזה אכתי אינו חשוד לשום דבר רק לאותו עדות ולמה יהיה חוטא נשכר לפטרו בלא כלום. ולפ"ז לא מוכח מידי דהרשב"א יחלוק על דין הנימוקי יוסף ושפיר תירץ דכיון דבעינן הכרזה אם כן לא שייך לומר מגו דחשיד לפטרו בלא כלום דאם כן איתגורי אתגר ולמה יעשו חז"ל כזאת להקל על החשוד כיון דמדינא כשר ולא שייך לומר דלא פלוג רבנן כיון דלכל מילי אכתי אינו פסול מחמת דלא היה הכרזה וגם דברי הנ"י אינם סותרים א"ע כנ"ל

והנה בח"מ (סי' צ"ב סעיף ד') כתב הרמ"א ואם רצה לשלם הפקדון אף דעבר על לא תחמוד אינו נפסל ע"ש וצ"ע דהביא דין זה בלא מחלוקת והרי התוס' בהכונס שתירצו לב' תירוצים דהא דלא מיפסל מדרבנן היינו משום שלא היה הכרזה או דלא אמרינן חשוד אממונא כיון דאינו פסול מדאורייתא והוא כדברי הנ"י שכתב דלא אמרינן מגו דחשוד אדרבנן חשוד אשבועה רק בידוע שעבר עבירה דרבנן אבל מגו דחשוד לא אמרינן ואם כן מוכח מכל הני רבוותא דעל לא תחמוד מ"מ פסול מדרבנן