בית אברהם לנדא צג

ליה כיון דמהניא הודאה בגר אלמא אמרינן בה הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ואי עמד אינו חוזר דאי מהניא מתורת מתנה אם כן בגר לא הוה מהניא הודאה דכל שאינו בירושה אינו במתנת ש"מ ונכון הוא עכ"ל. ומבואר בפירוש דגבי איסור לאו מטעם קנין אתינן עלה רק מטעם הודאה וכמ"ש לעיל דאמרינן שמא זיכה לו על ידי אחר. ואין שום ראיה מהגמ' לקנין חדש של אודיתא

ועוד נראה לומר לפמ"ש הרי"ף דדוקא מתנת גר ש"מ למי שראוי ליורשו לא מהני משום דלשון מתנה ליורש כירושה. חשיב. אבל לאחר מהני אף בגר. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' זכיה ומתנה) ואם כן י"ל דהא דאיסור הודה על המעות שהוא של רב מרי ולא מחזי כשיקרא אי אמרינן דאורייתא לא הוה קנין היינו לפמ"ש הב"י (בסי' רנ"ו) דהטעם דלא מהני לבנו שהורתו שלא בקדושה אף דאינו יורשו וא"כ חשיב כאחר דמהני לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכתב שם בטעמיה דמלתא משום שהוא בנו אם כן יסברו הרואים דלוקח מתורת ירושה משום דמתנה למי שראוי ליורשו חשיב כירושה ונפיק מיניה חורבא שיסברו שהורתו שלא בקדושה יורש את אביו ולכך לא מהני אבל לאחר מהני במתנת ש"מ וע"ש שדבריו מוכרחים בשיטת הרי"ף והרמב"ם

ולפ"ז שפיר פריך ליה רב איקי בריה דרב אמי דלודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וא"כ הב"ד מחויבים ליתן לו מטעם הודאת בע"ד ובודאי האמת כדבריו ואיסור בעצמו שיודע שאין האמת אתו מכל מקום לא עביד איסורא כלל דהא קניא ליה רב מרי במתנת ש"מ דהא רוצה להקנותו המעות ולא שייך לומר מחמת דליתא בירושה דהא כל החשש הוא מפני הרואים וזאת לא שייך כאן דהא הרואים יסברו שלוקח מחמת האודיתא ורק קמי שמיא גליא אם כן שפיר קני במתנת ש"מ כמו בנותן מתנת ש"מ לאחר כיון דלא שייך חשש מהרואים

ולפ"ז מיושב גם כן מה שהביאו התוס' ראיה כאן מפירש ר"ח דבתר דקניא ליה באודית' דאבוה ועיין מהרש"א שכתב דגם לפי גירסת הגמ' מוכח כן ולפמ"ש ניחא דשפיר נקיט הגמ' וליקנינהו באודיתא דקני לה במתנת ש"מ כיון דלא שייך חשש הרואים דהא לפני הב"ד ההודאה אמת היא דהודאת בע"ד כמאה עדים וקמי שמיא דגליא קני לה רב מרי במתנת ש"מ כמו בנותן הגר לאחר שאינו בנו ולא עביד איסור כלל שום נדנוד איסור וזה נכון

ולפ"ז לא מוכח כלל מהאי עובדא דאודיתא הוה קנין וכן נראה להוכיח מדברי הרמב"ם שגם הוא סובר כשיטת המפרשי' דלאו מטעם קנין איבעיא בגמ' רק אי אמרינן גם גבי ש"מ דהודאת בע"ד כמאה כו' ולא אמרינן דהודאה הוא שקר רק מחמת מיתה הוא דמודה ופשוט דאף בש"מ אזלינן בתר הודאתו

וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם (בפ"ט מזכיה דין ט') ש"מ שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך מעות כו' בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין אפילו הודה הש"מ לעכו"ם נותנין לו עכ"ל ואם כן מוכח דרק מטעם הודאה היא ואמרינן דהודאתו אמת. אבל אי אמרינן דהא דמסיק בגמ' בש"מ שהודה הוא מטעם קנין אודיתא כמ"ש התוס' אם כן קשה אמאי מהני בהודה לגוי הא ע"כ קנין אודיתא לא הוה אלא מדרבנן אף לפי דברי התוס' כמו שהוכיחו התוס' בב"ק (דף ק"ד ב') מהא דמע"ש דלא משכח שום קנין לפדות המע"ש וכיון דהוא מדרבנן אמאי מהני בהודה לגוי הא הוא לדבר עבירה ודמי למתנת ש"מ שכתב הרמב"ם (שם דין י') אבל ש"מ שצוה ליתן לעכו"ם אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו והטעם הוא משום דמתנת ש"מ אינו אלא מדרבנן ובמקום איסורא לא תיקנו ועיין במשל"מ מה שהביא בשם תשובת הר"ן דלא מהני בפעוטות למכור בנכסים מועטים כיון דאיסורא הוא למכור בנכסים מועטים לא תקון ע"ש. וא"כ אמאי מהני באודיתא לגוי דודאי אינו אלא קנין דרבנן כדמוכח מהא דמע"ש. אע"כ צ"ל דלאו מטעם קנין הוא רק דאנו מחזיקין להודאתו שהאמת כדבריו ולכן מהני אף בהודה לגוי ולכך כלל הרמב"ם מתנת גר לבנו או לעכו"ם בחד בבא דשניהם לאו מטעם קנין הוא רק שאנו מחזיקין להודאתו כמאה עדים אף בש"מ ולא אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה מחמת מיתה כמסקנת הגמ' מפשיטות דאיסור כמ"ש הרא"ש והר"י מגא"ש כמבואר לעיל וא"כ אף מדברי הרמב"ם מוכח דאודיתא לא הוה קנין כלל כנ"ל