בית אברהם לנדא צב

זיכה לו על ידי אחר דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והדרינן למה שאמרנו דלפי פי' הרא"ש בסוגיא זו אין שום שמץ ראיה לאודיתא דהוה קנין. ומ"ש הרא"ש בלשון האיבעיא כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה ואם עמד חוזר ומשמע דאם לא עמד זכה המקבל לאו מטעם אודיתא הוא רק מתורת מתנת ש"מ דהא חזינן דרצה ליתנו לו במתנה ואמרי' דברי ש"מ ככתובין כו' אבל לא מטעם אודיתא שיהיה קנין. אלא דלכאורה יש להבין אי אמרינן לפי פי' הרא"ש דאורייתא לא הוה קנין כלל אם כן אמאי לא איבעיא ליה בברי שהודה על כל נכסיו אי אזלינן בתר הודאת פיו ואמרינן דהודאתו אמת או דלמא מחמת שהוא על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה ואם כן יכול לחזור בו כיון דאודיתא לא הוה קנין ובשלמא אי אמרינן דגם לפי' הרא"ש אודיתא הוה קנין ואם כן בברי בודאי אינו יכול לחזור דנהי דהודאה הוא שקר רק מתנה הוא דיהיב ליה אם כן קניא באודיתא. אבל בש"מ שפיר איבעיא ליה דאי מתנה הוא אם כן יכול לחזור בו כשעמד דלא עדיף קנין אודית' משאר קנינים בש"מ דיכול לחזור כשעמד והוה ניחא דלא איבעיא ליה אלא בש"מ. אבל לפי מה שהעליתי לדברי הרא"ש דאודיתא לא הוה קנין כלל א"כ גם בברי הוה מצי לאיבעיא

ולכאורה י"ל דודאי בברי לא מיבעיא ליה כלל דודאי אזלינן בתר הודאת פיו אף דנראה קצת שהוא שקר מחמת שהודה על כל נכסיו מכל מקום הא הודאתו טפי מהימן מעדים גמורים ומכל שכן נגד קצת הוכחה והא דמיבעיא בש"ס היינו משום דגבי ש"מ לא מכחש הודאתו כלל דמה שמודה שהוא שלו היינו משום שנותנו לו עתה במתנה ודברי ש"מ ככתובין ומסורין דמי אם כן שפיר מיקרי שלו ולא מכחיש הודאתו את הראיה שנראה שההודאה הוא שקר. משא"כ בברי דאם נתנה עתה לו במתנה א"כ לא הוה שלו דהא אודיתא לא הוה קנין וא"כ מכחיש הודאתו שמודה שהוא של פלוני לההוכחה שלנו ולכן אזלינן בתר הודאת פיו כן היה נראה לכאורה לומר

אבל באמת זה אינו דאם כן לא הוה פשיט ליה מאיסור גיורא דאזלינן בתר הודאת פיו והא שאני התם משום דגר ליתא במתנת ש"מ ולא קני באמירה בעלמא ואם כן דמי לברי דאזלינן בתר הודאת פיו כדי לקיים דיבורו שאומר שהן של פלוני אבל בש"מ בעלמא אפשר דתלינן הודאתו במתנה כיון שאינו מכחיש בפירוש די"ל דמה שמודה שהן של פלוני היינו משום שנותנו לו עתה במתנה כנ"ל, ולכן נראה לומר בכוונת הרא"ש עפ"י מ"ש בשיטה מקובצת לב"ב (דף קמ"ט) וז"ל ש"מ שהודה מהו במחלק כל נכסיו איירי ומבעיא ליה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ול"ש ברי ול"ש ש"מ הלכך אפילו אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה דאע"ג דבהודאת בריא אמרינן הודאת בע"ד כמאה כו' אבל בהודאת ש"מ כיון שהוא מצוה מחמת מיתה אמרינן כמו שדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה כן דרכו להודות שחייב מנה לפי שהוא חפץ ליתן לו במתנה עכ"ל השיטה מקובצת. וכן הביא אחר כך בשם הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל

ונראה דגם הרא"ש נתכוון לזה דלכן לא מיבעיא ליה בברי דודאי אזלינן בתר הודאת פיו דמה"ת נימא דמתנה יהיב ליה ולא שכיח כלל רק בש"מ מיבעיא ליה שפיר משום דדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה. אם כן י"ל דגם ההודאה היא מחמת מיתה דהיינו שהודאה הוא שקר רק חפץ ליתנו במתנה. והא דכתב הרא"ש משום שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה היינו משום [דאי[ (דהיא) לא היה על כל נכסיו אם כן הוה כמו מתנה במקצת דלא תלינן במחמת מיתה ולכך אי עמד אינו חוזר ואם כן כיון דלא תלינן במתנה שהיא מחמת מיתה ומכל שכן דלא תלינן בהודאה שהוא מחמת מיתה רק בודאי אמרינן שהודאותו הוא אמת כמו בברי אבל בהודה על כל נכסיו שפיר איבעיא ליה דיש ליתלות שהודאה הוא רק מחמת מיתה דהיינו שבאמת אינו של פלוני רק שחפץ ליתן לו במתנה כמו דתלינן במתנתו שהוא מחמת מיתה כן נראה לי ברור בדברי הרא"ש דאזיל בשיטת פירושי' כפי' הר"י מגא"ש והראב"ד ז"ל ומדברי כולם נלמד דחולקים על דברי התוס' בקנין אודיתא דהא לפי דבריהם כל הפשיטות מאיסור גיורא דלא תלינן במתנה כלל רק אמרינן דההודאה היא אמת. וכ"כ הש"א בפירוש וז"ל והרב ר' אברהם אב"ד ז"ל פירש דהכא פשיט