בית אברהם לנדא ט

דאף ר"ש סבר דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה וא"כ לא הוכנה לבהמה לכך בעינן שיהי' בהמה חולה שיהא יושב ומצפה ומיקרי זאת הכנה לר"ש אף דבה"ש אתקצי כמו גבי נר שכבה מחמת יושב ומצפה לר"ש דא"ל דטעמא דמ"ד דמודה ר"ש בב"ח מחמת מוקצה מחמת איסור שבת דסבר לר"ש אף דלא דחיי' בידים מ"מ בעינן יושב ומצפה. וכסברת הראשונים שהביא הרשב"א בחידושיו. הא ליתא דאכתי יקשה למ"ד בעינן ביו"ט עומד ומצפה ואמאי מודה ר"ש בב"ח שמתו. ובביצה (דף כ"ז) מבואר דביו"ט ג"כ אמרינן לחד מ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו. אלא ע"כ צ"ל דאפילו לר"ש מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. דהוה כמו מוקצה מחמת חסרון כיס כנ"ל. ולכך בעינן יושב ומצפה. אבל לאידך מ"ד דחלוק היו ר"ש בב"ח קשה אמאי הא אינו יושב ומצפה. וצ"ל כסברת הרשב"א הנ"ל דלר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים ומוקצה מחמת איסור ל"ל היכא דלא דחייא בידים. וא"כ מוכח כדברי התוס' דלר"ש מותר לטלטל בשר תפל משום דחזי לכלבים ומוכן לכלבים נמי הוה משום דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים. ואף דבתחלת שבת נסתלקה הכנה דאדם מ"מ נשאר הכנה דכלבים כמ"ש התוס' ביצה (דף ו' ב') ד"ה השתא מוכן לאדם כו' בשם הר"ר יעקב מקורביל ע"ש

ולפ"ז יש ליישב קושיית הרז"ה והרשב"א בחידושיו שבת (דף קמ"ב ב') על הא דמקשה טעמא דחזי לאומצא אלמא רבא כר"י ס"ל הא אפילו ר"ש מודה במאי דחזי לי' לאינש כו'. ואזיל לשיטתי' לעיל בפרק מפנין דפליג על ד' התוס' וע"ש שתירוצו דחוק מאד. ולפי הנ"ל יש ליישב דהא תרווייהו מ"ד פליגי אליבא דרבא היאך אמר אי מודה ר"ש בב"ח שמתו או לא כמבואר שבת (דף מ"ה ב') וא"כ פריך הגמ' למר בר רב יוסף משמי' דרבא דחלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו וע"כ סבר דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים כסברת הרשב"א וא"כ ל"ל למימר דחזי לאומצא אפילו בלא חזי לאומצא נמי מותר דהא חזי לכלבים ע"כ סבר רבא כר"י. ושפיר קשה

ובזה נראה ליישב קושיית הפ"י ביצה (דף ב') על מה שכתבו התוס' דביצה שנולדה אסורה גם בטלטול. דהא לטעמא דפירות הנושרין או משקין שזבו אין לאסור רק האכילה לא הטלטול כמ"ש התוס' שבת (דף מ"ד ב') ד"ה דאית בי' ביצה והוא מוכרח מדברי הגמ' שם כהוכחת התוס'. וגם הקשה הפ"י דהא מבואר בגמ' ביצה גבי אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה דאמר לי' אבל ביומא אסורא ורב אדא בר אהבה ל"ל נולד ומוקצה גבי נכרי שחקק קב בבקעת ע"ש בס' פנ"י. ונראה דהנה המג"א (בסי' תקט"ו) הביא דברי היש"ש שהשיג על דברי הרי"ף והרא"ש. שכתבו כיון דבאכילה אסירא ממילא אסורים נמי בטלטול. והיש"ש חולק עליהם דדוקא ביום הראשון שהם מוקצה אסורים בטלטול אבל ביום שני שאינם מוקצים רק מחמת גזירה שלא יאמר לנכרי אסורים רק באכילה לא בטלטול ע"ש. ולכאורה טעמא מאי כיון דאסורים באכילה א"כ לא חזי ובודאי הוה מוקצה כמו טבל קודם שתקנו דאין מטלטלין בשבת כדאיתא בפ' מפנין ואפילו בטבל מדרבנן כדאיתא שם. ואף לרש"י ביצה (דף ל"א ב') דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן היינו לאחר שנסתלק האיסור כמו טבל שתקנו דמתוקן. אבל קודם בודאי הוה מוקצה. וצ"ל דיש"ש אזיל בשיטת התוס' דלר"ש בשר תפל מותר מטעם דחזי לכלבים. ואיהו לשיטתי' אזיל דפסק אף ביו"ט כר"ש. וא"כ אף דאסורים באכילה מטעם גזירה מ"מ לכלבים חזיא דבודאי לא יחלל יו"ט באמירה לנכרי כדי להשליך לכלבים מידי דחזיא לאדם ועיין ביש"ש חולין בסוגיא דהשוחט בשבת. והרי"ף לשיטתי' אזיל דפסק ביו"ט כר"י וא"כ בודאי מידי דחזי לאדם הוה מוקצה לכלבים ולהכי אסורים בטלטול כיון דאסורים באכילה או דסבר כשיטת הרשב"א והרז"ה לגירסתו דגרס בפרק מפנין בשר תפוח דמידי דחזי לאדם הוה מוקצה לכלבים אפילו לר"ש. ולפ"ז מיושב קושיית הפ"י מה שהקשה על רב אדא בר אהבה דאסר בטלטול הא איהו ל"ל מוקצה ונולד וע"כ משום הכנה או משום משקין שזבו ולפ"ז א"כ מותר בטלטול כמ"ש התוס' שבת (דף מ"ה) ולפי האמור מיושב היטב דודאי אף התוס' מודים כיון דאסור באכילה משום משקין שזבו ממילא אסורים בטלטול דהא לא חזו למידי כסברת הרי"ף והרא"ש פ' אין צדין רק דקשיא דהא מ"מ חזי לכלבים והוה כמו בשר תפל לר"ש שכתבו התוס' דמותר לטלטל: מחמת דחזיא לכלבים. רק זה אינו אלא למ"ד חלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו דלדידי' צ"ל דלר"ש מוכן