בית אברהם לנדא פז

אדם פורע ת"ז ואנן סהדי כו' ודבריהם אין להם הבנ' כמו שתמה המהרש"א דמאי שייכות יש להא דת"ז ע"ש. ונראה לומר דהא כל הוכחת התוס' דמיירי בעדים שאחד בנה הכותל. דבלא"ה בודאי הוא בחזקת שניהם כיון שעומד בחצר שניהם. ונהי דמיירי דאחד מודה לחבירו מכל מקום יהיה נאמן במגו דאני בניתיו. ואם כן לפ"ז היה מקום לומר דמיירי שאחד בנה מעט ועל זה יש עדים ואם כן ממילא אף דעל המותר אין עדים מכל מקום אין לו מגו דטענת אני בניתי' כיון שחבירו מוחזק דהא עומד על מקצת כותל שלו ובודאי לא גרע מכליו של אדם דקונות לו. וממילא מיקרי הוא מוחזק. רק דמ"מ יכול חבירו לטעון טענת פירעון דהא מכל מקום עתה זוכה בכותל בע"כ רק הספק הוא על המעות כמ"ש לעיל אך לפי מה שכתב הדרישה דלכך מיקרי ת"ז לפי הס"ד משום שהתחיל לבנות מסתמא יגמור אם כן אפילו אין עדים אלא על מעט מכל מקום אנן סהדי דבנה כולו דהא אין אדם פורע ת"ז ושפיר קשה דהוה כמו המלוה את חבירו בעדים וא"ש

שם גמ' שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן עיין בתומים מה שהקשה על פירוש המשניות לרמב"ם דנקיט טעמא דמי יימר דלמאי דפסקינן אין אדם פורע ת"ז א"צ לזה. והנה בזה הקושיא חלושה מאוד דודאי לא יפלגו בסברות הפוכות ואפילו לר"ל נמי אמרינן סברת מי יימר ונ"מ דאפי' בטוען לאחר גמר הכותל מכל מקום אינו נאמן כמו שפירש"י. אך יש להבין טובא על מה שכתב הרמב"ם (פ"ג משכנים) דהתובע נשבע בנקיטת חפץ. וכתבו שם דהרמב"ם סובר דטעמא דמי יימר גרע מת"ז דא"צ לישבע. וקשה אכתי לא היה לו לסתום רק לחלק באם טוען פרעתיך קודם אף שבועה לא צריך כדין ת"ז ומגו להשביע לא אמרינן כמבואר בב"ש (סי' צ"ו סק"ח) רק באם טוען פרעתיך אחר כך בעי שבועה דלא הוה ת"ז. ולכך נראה ראיה לדברי הש"ך (בסי' ע"ח) שפי' מחמת שיש זמנים נפרדים שייך כי היכי דלא ליטרדין ע"ש ואם כן קשה דגם בסיפא שייך כל שפא ושפא זימני' הוא

אך צ"ל דהסוגיא אזלא אליבא דרב הונא דאית ליה דסמיך לפלגא סמיך לכולא ות"ז מיקרי קודם שסמך מאומה ואינו אלא זמן אחד דמיד שיתחיל לסמוך יתחייב בכולא אבל לפי מה דקיי"ל כרב נחמן דלמה דסמיך סמיך א"כ ע"כ אין הטעם משום ת"ז כלל דהא דמי ממש לרישא כיון שיש זמנים הרבה דבכל מעט שיסמוך יתחייב לשלם. וע"כ הטעם דמי יימר לחוד

והנה הטור (בסי' קנ"ז) כתב דלאו דוקא בכל שפא ושפא אלא אפי' קודם גמר השפא ע"ש. ונראה טעמו של דבר דהא משמעות דברי הטור הוא דנאמן לומר שפרע לו מקודם בעד כל השפא שיבנה וטעמא בעי. דהא מדבריו נראה דדוקא בכל שפא ושפא נאמן לא שהקדים לו ודלא כדברי הש"ך. כמו שכתב הש"ך בעצמו ואמאי באותו שפא עצמו יהיה נאמן. ונראה דהא לכאורה לא דמי כלל להא דת"ז דהא הכא החיוב חל על שניהם לבנות ואמאי לא. יקדים לו אלא דצ"ל דמכל מקום מיקרי ת"ז דהא אפילו אם היה בונה בעצמו מכל מקום לא היה צריך להוציא מעותיו בפעם אחת ולמה יקדימנו לאחר. וכן מצאתי בע"ה אח"כ בספר אסיפת זקנים ע"ש. וכיון דנהוג הוא לבנות לכל הפחות כל שפא ושפא בפעם אחת דודאי על דרך הבונים לבנות בכל פעם אבן אחת בבנין אם כן על כל שפא ושפא נאמן לומר שהקדים לחבירו בעד כל השפא מחמת דהחיוב מוטל עליו לבנות. ומהראוי ליתן לו לכל הפחות בפעם אחת מה שדרך לבנות בלי הפסק כן נראה לפענ"ד

ועיין בנימוק"י ובחידושי הרמב"ן מה שתמהו על הרמב"ם דמצריך שבועה בסיפא. דהא מהסוגיא נראה דמי יימר עדיף יותר מחזקת ת"ז. וגם מהיכן למד הרמב"ם לומר כן. ונראה לפע"ד עפ"י מה שהקשו תוס' דאמאי באלמנה בעי שבועה דהא הוא ת"ז. ונראה דיש לחלק דדוקא בזמן קבוע אלימא חזקת ת"ז משא"כ בכתובה דאין זמן קבוע לדבר ומי יודע מתי ימות שמא ימות היום ויגיע זמן הפירעון לכך חיישינן טפי ובעי שבועה אך אכתי קשה דנהי דלא דמי לת"ז מכל מקום הא שייך מי יימר דמחייבי דהא אפשר שהיא תמות בחייו ומי גרע מכותל למעלה מד' אמות דכבר הגיע זמנו ומכל מקום אמרינן מי יימר אלא דצ"ל דגם גבי מי יימר בעי שבועה וא"ש

שם גמ' ואפילו מיתמי ואע"ג דאמור רבנן כו'.