בית אברהם לנדא פד

נראה לפענ"ד כוונתו דהא קשה דלאיזה צורך סיים ר"ל ולוואי שיפרע בזמנו כיון שכבר אמר עיקר הדין דבתוך זמנו אינו נאמן. אלא צ"ל דכוונתו לאוריי דגם בזמנו היינו ביומא דמשלם זמני' ל"ש שיפרע ומיעוטא הפורעים ביומא דמשלם זמני' רק אם טען פרעתי ביומא דמשלם זמני' נאמן אבל לא טענינן וא"ש

תוס' ד"ה ובא בזמנו כו'. ומכל מקום אין להוכיח דסבר ר"ל המלוה את חבירו בעדים כו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים דמה בכך אי סבר צריך לפרעו בעדים או אינו צריך כיון דכבר אפסיקא הלכתא דאינו צריך לפרעו בעדים. ואפשר לומר דקשה להו כיון דר"ל ע"כ מיירי בעדים. אם כן גם אביי ורבא בהכי מיירי וע"כ דגם הם סוברים א"צ לפורעו בעדים ואם כן תקשה להך לישנא דרב פפי משמי' דרבא בשבועות דסבר צריך לפורעו בעדים. או אפשר דכוונתם הוא כיון דנימא דהפלוגתא דר"ל ואביי ורבא דוקא בהלווהו בעדים אם כן יש לומר דדוקא בעדים דאיכא עוד חזקה דלא פרע מחמת דלא הימני' ונהי דבחזקה זו לבד אין מוציאין ממון דקיי"ל אינו צריך לפורעו בעדים מכל מקום היכא דאיכא עוד חזקה דתוך זמנו אינו נאמן. אבל בלא עדים דליכא רק חזקה דתוך זמנו י"ל דאין מוציאין ממון לכך כתבו התוס' דאין הכרח מדברי ר"ל דמיירי בעדים די"ל דמיירי שהודה לו בפ"ע ואם כן מסתמא מיירי בכל גווני ושפיר מוכח דאפילו בחזקת תוך זמנו לחוד מוציאין ממון

והנה התוספת חדא מכמה גוונא נקיט דבלא זה משכחת לה בכמה גווני דהיינו באומר פרעתיך בפ"ע והלכו להם למ"ה או שהטמין עדים ולא ראה אותם הלוה דלא שייך לא הימני'. או שהתנה בפירוש שלא יהיה צריך לפרעו בעדים. או שהיה נוגעים בשעת הלואה ונתרחקו למאן דלא בעי בממון תחלתו וסופו בכשרות. או בע"א דלא הוה מגו. ואמרינן מתוך שאיל"מ

ועיין בקצות החושן (סי' ע"ה סק"י) שהקשה דאכתי אית ליה מגו שהיה מכחיש העד בזמן לומר שכבר עבר זמנו. וע"ז לא שייך שבועה דהוה כטוען ראיה יש לי בידך ע"ש. ודבריו תמוהים ואין להם שחר דהכא הוה תביעת ממון ממש כיון דלדברי העד חייב לשלם והוא מכחישו ולא דמי לשטר ראיה של אחרים דאין גופו ממון ואם טוען שטר ראיה על הנתבע אם כן בודאי תובעו גם הממון ובודאי חייב לישבע. ומה שחילק שם בספר קצות החושן מהא דקיי"ל דע"א בשטר אמרינן מתוך. וכתב אם יטעון להד"מ הרי יכחיש גוף הלואה ליתא דא"כ אכתי תקשה דיש לו מגו דיודה בגוף הלואה רק דיטעון דלא צוה לכתוב השטר ואם כן נאמן לומר פרעתי וע"ז לא יתחייב שבועה לדבריו כיון דמודה בגוף ההלוואה אלא ודאי דגם על זה חייב לישבע ושפיר אמרינן משואלי"מ. ואין להקשות לשיטת הסוברים דצריך לישבע בתוך זמנו אם כן לא יתחייב שבועה כנגד העד דכל מקום ששנים אינם מחייבים אותו רק על פי שבועת התובע כו' כמ"ש הש"ך (סי' כ"ב סק"כ ובסי' צ"א) דז"א דכבר הסכימו האחרונים דדוקא שבועת היסת לאחר הפרעון אבל לא קודם ואם כן שפיר שנים מחייבין אותו ממון וע"א שבועה

שם באו"ד ואומר ר"י דהא לא חשיב מגו כו' דלא חציף אינש למימר פרעתיך היום כו' ואף דקיי"ל דאמרינן בממון מגו דהעזה מכל מקום הכא דהוא נגד חזקת תוך זמנו דהוא חזקה אלימתא ואיבעיא לן אי אמרינן כלל מגו במקום חזקה זו אם כן יש לומר דוקא מגו טובה אבל מגו דהעזה דהוא מגו גרוע לא אמרינן נגד חזקת תוך זמנו. וכן כתב בתומים. וראיתי בקצות החושן (סימן ע"ח סק"ה) שהניח זה בקושיא וכתב דאפשר דהתוס' סברי דאף גבי ממון לא אמרינן מגו דהעזה ע"ש. ולדבריו קשה אם כן אמאי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן [לטעון] פרוע במגו דמזויף הא הוה ג"כ מגו דהעזה דפרעון יש לומר שכח משא"כ באם יטען על חבירו שזייף לו שטר במזיד. אלא ע"כ צ"ל דגם התוס' מודים דאמרינן מגו דהעזה בממון רק נגד חזקת תוך זמנו דאלים טובא לא אמרינן אבל לגבי חזקת שטרך בידך מה בעי שפיר אמרינן אף מגו דהעזה וא"ש

שם ע"ב תוס' ד"ה כי היכי דלא ליטרדין אף על גב דבפרק יש בכור תנן בכור בתוך שלשים יום כו'. עיין תומים שכתב לדברי המרדכי שכתב דנגד יורשים נאמן בתוך זמנו דליכא