בית אברהם לנדא פג

מי יימר. וצ"ל דודאי כל זמן שאינו אומר בפירוש שנתרצה אף שסמך לו כותל אחר והוה גילוי דעת מכל מקום שייך מי יימר דזה אינו גלוי לכל רק באמר בפירוש הוי דבר גלוי כמ"ש הנמוקי יוסף. ולכך אינו נאמן לומר שפרעו לאחר סמיכת הכותל דזה בעצמו אינו נאמן לומר שגילה דעתו בפירוש שחפץ בבנין הכותל דלמה לו לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ודי לו אם יפרע אחר כך לאחר נתינת התקרה ולא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. רק אם ידוע עפ"י עדים שא"ל שחפץ בשותפות הכותל בזה שפיר נאמן ולא שייך מי יימר דאחר אמירתו הוה משפט גלוי שחייב. ודבר זה מוכרח בהבנת הנ"י

רק עדיין צריך להבין כיון שפסקו הפוסקים דלכך קנה בגילוי דעת בעלמא משום דמסתמא חבירו אדעתיה דידיה בנאו ע"ש וע"ז י"ל בודאי כ"ע דינא גמירי דיכול לזכות בכותל חבירו בע"כ א"כ י"ל אכתי דלכך פרעו מקודם נתינת התקרה והיה צריך לומר לחברו שחפץ בשיתוף הכותל דלא ידע שיהיה יכול לסמוך על כותל חבירו וכיון שאמר לו שחפץ בשיתוף אם כן היה חיובו ברור ושוב יהיה נאמן לומר פרעתי כמ"ש הנמוקי יוסף. רק די"ל כיון דכבר כתבתי דלכך נשתנה הדין הזה מטענת לקוח כיון דאין הספק על הקרקע ויכול לזכות בעל כרחך משום דאדעתיה דידי' בנאו וזכה לו חצרו כמ"ש הנימוקי יוסף והה"מ. וכיון דבעינן כוונה לקני' כדאיתא יבמות (דף נ"ג) עודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו לא קנה ואם כן אם יטען שלא ידע שיוכל להשתמש בכותל חבירו וממילא לא זכה והוה כמו טענת לקוח ואף דעתה זוכה בעל כרחך מכל מקום מוקמינן בחזקת מ"ק עד עתה וממילא אינו נאמן לומר שפרעו כבר להוציא מחזקת מ"ק משעה ראשונה

אך דעת הרשב"א בגיטין (דף כ' ב') וגם בנימוק"י ב"ב (דף מ"א) דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לקני' ונסתר זה. רק דעדיין אית ליה מגו לומר שלא בנאו אדעתיה דחבריה ונהי דאף שלא בנאו אדעתיה דחברא מכל מקום נראה דחברו יכול לזכות בע"כ כיון שבנאו על המקום שלו מ"מ שוב אינו דעת אחרת מקנה אותו ובעינן כוונה לקני'. ואם כן ממה נפשך אינו נאמן דאם ידע שיכול לזכות בע"כ של חבירו אם כן אינו נאמן לומר שאמר שחפץ בשיתוף הכותל לחייב עצמו במה שאינו חייב ואם לא ידע לכך אמר לחבירו שיניחו לסמוך על הכותל שלו א"כ ממילא לא קנה הקרקע דהא בעינן כוונה לקני' ודמי לטענת לקוח דאינו נאמן. ולפ"ז דאין התובע נאמן אלא במגו לומר שלא בנאו אדעתיה דחבריה והוה גוף הכותל שלו אם כן דמי לתפיסה שלא בעדים דצריך שבועה בנקיטת חפץ כיון דלאו אגופיה דמשכון קא טעין ושפיר כתב הרמב"ם דצריך שבועה וא"ש

תוס' ד"ה ואעפ"י שלא נתן עליו התקרה כו' אף ע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור כו', ולכאורה יש להבין לפמ"ש הפוסקים דלכך זוכה בע"כ בגילוי דעתא בעלמא דמסתמא אדעתא דידיה בנאו וזכה לו חצרו אם כן הוה דידיה ממש ואינו ענין כלל לזה נהנה וזה לא חסר דנהנה משל חברו. וכן ראיתי שעמד בזה בקצוה"ח (סימן קנ"ח) ואמנם נראה דכוונת התוס' הוא דודאי קודם גילוי דעת אינו זוכה לו חצרו בע"כ רק לאחר שמגלה דעתו שרוצה להשתמש בשל חבירו. וזה אי אפשר בלי תשלומין וכיון דחזינן דעתו שרוצה לקנות הכותל ממילא זכה לו חצרו. אבל אי אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור אם כן לא הוה גילוי דעת כלל שרוצה לקנות רק שרוצה להשתמש בחנם וממילא לא קנה הכותל כיון דאין רצונו לקנות וזה פשוט

שם גמ' וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולוואי שיפרע בזמנו. עיין בנימוקי יוסף פ' השואל (דף ק"ג) מה שהביא בשם הראב"ד דאף ביומא דמשלם זמניה מכל מקום לא טענינן ליתמי דהוה מלתא דלא שכיח. וכתב שיש סמך קצת לזה מסוגיא זו ואנחנו לא נדע כוונתו מאין הוציא מסוגיא זו. ובדרך רחוק יש לפרש דבריו לפמ"ש התוס' לקמן דלכך אינו נאמן [לומר] פרעתי תוך זמנו במגו דפרעתיך היום דהוה מגו דהעזה ע"ש. ולכאורה לפמ"ש הסמ"ע [סימן ק"ח] דאמרינן [מגו] מטענה דלא שכיח לטענת דהעזה אם כן ה"ה איפכא נמי. ואכתי קשה דליהמן במגו דהא השתא הוה לא שכיח אע"כ צ"ל דגם ביומא דמשלם זמניה הוה לא שכיח ואם כן יהיה תרתי ל"ש וגם העזה ואינו מגו. אלא דדבר זה רחוק להעמיד בכוונת הראשונים ז"ל ולכך