בית אברהם לנדא פא

דעלמא ולא סגי בעדי מקח. ושפיר בעי קרא לאשמועינן דאפילו בשמלה סגי בעדי אריגה או מקח. ולכך הוצרך לפרש דהוא בכלל כל אבידת אחיך

והנה הר"ן בכתובות (דף פ"ז) כתב בטעמא דרבא דסבר אותיות נקנה בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה ואין נאמן לומר שטר היה לי ואבד או שהקנה לו אגב קרקע. משום דדוקא במטלטלין שהתפיסה מוכחת על הקנין נאמן. משא"כ בשטר דאינו נקנה במסירה לחודא רק דבעי עוד קנין אחר וע"ז אין התפיסה מוכחת אינו נאמן ע"ש

ולפ"ז י"ל דאית ליה מעות קונות מדאורייתא לא משיכה. ואם כן אין התפילה מוכחת על הקנין מעות. אם כן מדאורייתא אינו נאמן לטעון לקוח נגד חזקת מ"ק אחרי דהתפיסה אינו מוכחת על הקנין. ואם כן שפיר הוה מצינן לומר דהפירוש במשנה הוא בכלל שור וחמור ושה דכתובין בקרא ולא שייך לומר דס"ד דניזל בשמלה בתר רובא דעלמא דנהי דנפל מאחר מכל מקום הא מדאוריית' אינו נאמן למטען נגד [חזקת] מ"ק. אך רבא אזיל לשיטתו דאמר בבא מציעא (דף מ"ח) קרא ומתניתא מסייע לר"ל דמשיכה קונה מדאורייתא שפיר צריך לפרש דהוא בכלל כל אבידת אחיך וא"ש

והנה לפי מה שכתבו התוס' במס' ע"ז (דף ע"א) דהיכא דליכא מעות משיכה קונה מדאורייתא כמו במתנה כו' י"ל דאפילו מדאורייתא נאמן לטעון לקוח במגו דמתנה. דע"ז התפיסה מוכחת אפילו לדברי הר"ן. אך אכתי יש לראות די"ל דמתנה בעצמה אינו טענה רק במגו דלקוח. דמתנה לא שכיח כמבואר בח"מ (סימן ע"ח) לענין טענת מחיל' בתוך זמנו ע"ש. ועיין בנתיבות (סימן ע"ב סק"ל) ע"ש ומכש"כ לפי מה שכתב בש"מ בבבא מציעא (דף מ"ח) דאפי' במתנה אינו קונה לר"י רק בחליפין או באגב או בחצר ע"ש

ועיין בס' קצה"ח (סימן קצ"ח) שתמה על דברי הש"מ דהא חצר אינו קונה אלא מטעם יד או שליחות וכיון דיד גופי' ל"ק מכל שכן חצר ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דהא לדברי הש"ס דגם במתנה אינו קונה משיכה מדאורייתא. ע"כ צ"ל דידו עדיפא דהא מקרא מלא כתיב גבי גט ונתן בידה. וע"כ צ"ל דנהי דהגבהה ומשיכה אינו קונה מדאורייתא מכל מקום יד וודאית קונה מדאוריית' דידו עדיפא. וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ל"א א') ד"ה דאי בעי גחין ואכיל כו' ע"ש לענין הגבהת ג' טפחים. ואם כן שפיר יש לומר דגם חצר מהני מדאורייתא דחשיב כידו ממש וא"ש

מסכת בבא בתרא

ש דף ה' מתניתין כותל חצר שנפל כו'. בחזקת שנתן כו' עד שיביא ראיה שלא נתן. פירש"י עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן לו כו'. והרא"ש הקשה על פירש"י ותימא משום דלא נתן לו מיד בשעה שתבעו יהיה לעולם כו' וכתב אחר כך דרש"י לטעמי' בב"מ (דף י"ז) גבי צא תן לו כו' ע"ש. ואינו מבין דבריו דהתם פירש"י משום שא"ל פרע לי עפ"י ב"ד שפסקו תן לו והעיז לעבור בפניהם. אבל בפני עדים גרידא בודאי אף רש"י מודה דלא הוחזק כפרן. ונהי דמשפט זה גלוי לכל מכל מקום לא העיז נגד פסק ב"ד וכי מי שיתבע את חבירו לפני עדים ולא יתן לו יהי' אחר כך מוחזק כפרן אף דיודע בעצמו שחייב לו מכל מקום אמרינן אשתמוטי ואחר כך פרעו. ובאמת מה שהוציא הרא"ש מפירש"י כאן אינו מוכרח כלל לפענ"ד. ואין כוונת רש"י שלא יהי' נאמן לעולם רק דמציאות רחוק הוא לומר שמביא ראיה שלא זזה ידם מתוך ידו ויודעים שלא פרע לכך פירש"י דמשכחת לה שמביא ראי' שתבעו לאחר כל שפא ושפא או בסוף הכותל ולא נתן לו דהיינו שאינו רוצה לשלם לו או שישלם לו אחר כך אם כן אינו נאמן לומר שפרעו כבר שהרי הודה לבסוף שלא