בית אברהם לנדא פ

לכהן אף דהיא מצות עשה מכל מקום כיון דהוא דבר שבממון אזלינן לקולא. וכן גבי ספק לקט או ספק צדקה אף דיש בו גם כן עשה ולא תעשה מכל מקום אזלינן לקולא בממון ואמרינן קולא לנתבע כמבואר ביורה דעה (סימן רנ"ח) ואם כן למה ישתנה העשה והלאו של השבת אבדה לחייבו בי' מספק. ואמרינן נמי קולא לנתבע ואין לחייבו בטיפולה מספיקא. ודוקא על גוף הדבר אין להוציא מספיקא מחזקת מרא קמא והוא ברור לפענ"ד

ולפ"ז צריך להבין דמאי מקשה הגמ' בבבא מציע' למ"ד ישל"מ לא הוה יאוש מכמה משניות הא לא ידע דנפל מיני'. וקשה דהא מכל מקום יש ספק דלמא ידע. ונהי דמחמת ספק אסור ליטלו תיכף ולזכות לעצמו דהוה כמו תפיסה. הא מכל מקום מהראוי להיות מועיל היאוש אחר כך. וליכא למימר משום דאתי לידי' באיסורא. דהא הטעם דלא מהני יאוש אחר כך באתי לידי' מקודם דהוה כשומר משום שנתחייב בשמירה והוה ידו כיד הבעלים. והכא לא נתחייב בשמירה משום ספק כנ"ל דעל זה שפיר אמרינן ספק ממונא קולא לנתבע. ואין לנו לחייבו מספק והי' רשאי מחמת הספק להניח מת"י ולא להטפל בשמירתה. ואם כן אמאי לא יועיל היאוש אחר כך ואמאי לא חשיב כמונח בקרקע עדיין וגם לשיטת התוספ' יקשה כן דהא מכל מקום לא נתחייב בהשבה מקודם מחמת ספק ואיני מחויב להחזיקו כלל. וצ"ל דקושיית הגמ' הוא דהמשמעות מהמשניות הוא דהוא תיכף שלו ורשאי תיכף להחזיקו לעצמו. וע"ז מקשה שפיר דהיאך רשאי תיכף להחזיקו דלמא לא ידע דנפל מיני'

ולפ"ז שפיר מתורץ דברי הרמב"ם בספק הינוח דאם נטלה בדבר שאין בו סימן זכה בו אחר כך כיון דבודאי אחר כך יתייאשו הבעלים ממנו ואף דאתי לידי' מקודם מכל מקום כיון דהוא ספק הינוח אם כן לא נתחייב בשמירתה מקודם מחמת ספיקא לקולא לנתבע. ושפיר מועיל היאוש אחר כך דחשיב כמו מונח בקרקע עדיין. ולא קשה קושיית הש"ס מישל"מ דהתם מיירי בידוע שבא לידו מקודם יאוש כמבואר במחבר (סימן רס"ב) דלישנא הכי משמע. וא"ש דלא מהני משום שנתחייב בשמירתו והוה ידו כיד בעלים או משום שנתחייב בהשבתה

ועיין מה שתירץ בספ' נתיבות (סימן ר"ס) דברי הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם סובר דאף בהנחה מסתמא שכח והוה יאוש רק דהוה כמונח ברשותו ואינו מועיל יאוש. ואם כן בנטלו אחר כך שפיר מועיל יאוש ולא הוה ישל"מ כמ"ש התוספת בסוכה גבי אוונכרי ע"ש. ודבריו תמוהים הרבה דהא מ"מ קשה דנהי דלא הוה ישל"מ מ"מ הא באיסורא אתי לידי' כיון דהיאוש לא היה מועיל מחמת דחשיב כאלו מונח ברשותיה. וליכא למימר כיון דבשעת נטילה תיכף הוה יאוש לא הוה באיסורא אתי לידי' כיון דבאו בבת אחת. זה אינו דאם כן קשה אמאי אמרינן בסוכה לא תגזזו אתם כו' אמאי הא בא היאוש עם הלקיחה בפעם אחת. אלא ודאי דזה אינו מועיל וצריך להיות היאוש כדת מקודם שבא לידו. וה"נ לא מועיל כיון דמקודם הלקיחה לא הי' מועיל היאוש מחמת דמונח ברשותו

דף כ"ז גמר' מאי בכלל כל אלו. אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך כו'. יש לפרש דרבא לשיטתו הוכרח לפרש בכלל כל אבידת אחיך. דהנה לכאורה נראה משמעות הלשון של המשנה דהוא בכלל שור וחמור כו'. אך לפי מה שכתב הרמב"ן לקמן בסוגיא זו על הא דמשני הגמ' לקמן לא בעדים דאשמועינן קרא דסגי בעדי אריגה או עדי מקח ולא בעי עדי נפילה דווקא ע"ש ולכאורה צריך להבין דאמאי צריך קרא להכי ת"ל דמוקמינן בחזקת מרא קמא היכא דאין התפיסה מוכחת להיפך. ובודאי סגי בעדי אריגה לחודא ומה"ת ניחוש למכירה אחר כך. וצ"ל דס"ד דניזל בתר רובא דעלמא ובודאי מאחר נפל ובודאי מכרו לאחר

ולפ"ז אי אפשר לפרש דהוא בכלל שור וחמור דהא יש לומר דה"א דוקא בבעלי חיים מהני עדי מקח בלא עדי נפילה דלא שייך רובא דעלמא דנהי דנפל מאחר מכל מקום הא הגודרות אין להם חזקה כדאיתא בבא בתרא (דף ל"ו) ומוקמינן לעולם בחזקת מ"ק. משא"כ בשמלה ס"ד דניזל בתר רובא