בית אברהם לנדא עח

ואע"ג דהדרא בתר כך מתנה יהיב והא מתקן לאו בהכי משום דהוה ניתק לעשה. ותירצו דלא קאי אלא אלאו דלא תתעלם דאינו מתוקן בהחזרה. אבל הרמב"ן חולק על דברי התוס' ואומר דשפיר קנה לה אחר כך ביאוש דלא דמי לגזילה דלא קניא ביאוש אבל הכא אבידה היא אף דנטלה מתחלה על מנת לגוזלה שפיר מהני יאוש. והא דאמרינן באתי לידיה קודם יאוש מחויב להחזירה לא מטעם אתי לידיה באיסורא רק דהטעם הוא דלא מהני יאוש דידו כיד הבעלים וכאלו מונח ברשותם דמי. משא"כ בנטלה לגוזלה דלא הוה שומר של בעלים שפיר מהני יאוש ע"ש בדבריו

והנה פליגי תוס' ורמב"ן לדינא. דלשיטת התוספת בנטלה על מנת לגוזלה לא מהני היאוש אח"כ משום דאתי לידי' באיסורא. והתוספת לשטתייהו אזלי שכתבו במרובה (דף ס"ז) דהטעם באבידה דצריך להחזירה באתי לידי' קודם יאוש. משום שכבר נתחייב במצות השבה. ואם כן אף בנטלה על מנת לגוזלה לא מהני היאוש אחר כך משום שכבר נתחייב משא"כ להרמב"ן אין הטעם משום שנתחייב בהשבה רק משום דידו כיד הבעלים הוא ולא מהני יאוש. ולכך בנטלה על מנת לגוזל' שפיר מועיל היאוש אחר כך ולא דמי לגזילה דהתם אינו מועיל יאוש משא"כ הכא. דהא מ"מ אבידה היא ומועיל היאוש אח"כ

ולפ"ז אם כן ע"כ מוכח מדברי הטור והמחבר דלא כהרמב"ם דסובר דמחויב בהשבה תיכף מעת ראיה. דהא הטור והמחבר אזלי בשיטת התוספת והרא"ש דלא מהני יאוש בנטלה על מנת לגוזלה. ולכך כתב הטור דאינו מתקן רק לאו דלא תתעלם. משא"כ לאו דגזל שפיר מתקן דהא צריך להחזיר החפץ. ואם כן ע"כ צריך לומר הטעם דלכך לא מהני יאוש באבידה באתי לידי' קודם יאוש הוא משום שכבר נתחייב בהשבה כסברת התוספת במרובה. ואם כן ע"כ מוכח דלא נתחייב בהשבה כל זמן שאינו נוטלה. דאם כסברת הרמב"ם א"כ אמאי בהמתין לה לה עד שנתייאש אינו עובר משום השב תשיבם. וליכא למימר כתירץ הנ"י דמיירי שלא הניחה רק שעמד אצלה ולכך א ביטל מצות השבה. א"כ קשה דאמאי מועיל היאוש אחר כך ומ"ש באתי לידיה קודם יאוש דלא מהני היאוש אחר כך משום שכבר נתחייב בהשבה. אם כן אף בראה אותה קודם יאוש נמי לא יועיל היאוש אחר כך. אלא ע"כ צ"ל דקודם הנטילה אין עליו עשה כלל דהשבה רק הלאו דבל תתעלם. ולכך מועיל היאוש קודם נטילה דהא מ"מ לא נתחייב בהשבתה

והנה לדברי הרמב"ם דסובר דעשה כבר חל עליו תיכף משעת ראיה. אם כן קשה מאי מועיל דהמתין לה עד אחר יאוש. הא מכל מקום ראה אותה מקודם ונתחייב כבר בהשבה. וצ"ל דהרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן דאין הטעם משום שכבר נתחייב בהשבת' רק באתי לידי' קודם הוא הטעם משום דהוה שומר דיליה וידו כיד הבעלים. ולכך מועיל יאוש אף דנטלה על מנת לגוזלה משום דאינו שומר דיליה ואם כן שפיר מועיל יאוש אף דראה אותה מקודם ונתחייב בהשבה דזה אינו מעלה לשיטת הרמב"ן רק משום שהוא שומר דיליה. וכל זמן שלא נטלה לא נעשה שומר עליו ומועיל היאוש

ונראה דגם זה לא אתי שפיר אלא לשיטת הרמב"ם (בפ"ב משכירות) דבעי משיכה בשומרים אבל בהנח לפני ואני אשמור אינו מחויב בתורת שמירה. אם כן שפיר יש לומר דלכך לא מהני בראה אותה קודם יאוש והמתין לה עד אחר כך אף על פי ששמר אותה מכל מקום אינו שומר דיליה בלא משיכה ולא מיקרי ידו כיד הבעלים ומועיל יאוש אחר כך. אבל לשיטת הרא"ש ושאר פוסקים דאין צריך משיכה בשומרים כמבואר בח"מ (סי' רצ"א) א"כ ליכא למימר דגבי המתין לה מיירי ששמר אותה ולא הלך ממנה עד אחר היאוש. ולכך לא ביטל העשה כמ"ש הנימוקי יוסף. דאם כן אכתי קשה אמאי מועיל היאוש אחר כך הא כבר נעשה שומר עליו. ומ"ש בלקחה בידו או שעומד אצלה לשמרה הא מ"מ נעשה שומר על האבדה שאם יניחה וילך לו יתחייב בתשלומין כיון דלא בעי משיכה בשומרים. אלא ע"כ צ"ל דלא מיירי כלל דכוונתו היה לשומרה רק שהמתין לה ולא רצה ליטלה גם לא לשמרה בשביל בעליה. ולכך לא נעשה שומר ומהני היאוש. ולפ"ז שפיר מוכח דאינו עובר בעשה דהשבה קודם נטילה. דאי לאו הכי אמאי אינו עובר רק בלא תוכל להתעלם. ואם כן שפיר מוכח מדברי התוספת והרא"ש שהם מחולקים