בית אברהם לנדא עו

בשימוש לבד אכתי בקדושתיה קאי ולא יצא לחולין. וא"ל דמיירי בנתנו לחבירו דמכל מקום בתקיעה לא נפיק לחולין. וצ"ל דמכל מקום מה שנהנה יצא לחולין דהא מעל כפי טובת הנאה שבו וכיון דהתקיע' יצא לחולין שפיר יוצא בו לסברת ר"י כמ"ש לעיל דר"י לית ליה מה"ב רק בשוגג אמרינן דלא חשיב הכוונה מה שהיה בטעות והיכא דשייך מעילה גלי רחמנא דיתקיים מחשבתו לענין מעילה וכיון דסוף סוף מעל אם כן יוצא בו נמי דלא שייך אדעתא דהכי דליעבד איסורא לא נתכוון דהאיסור לא יתוקן בכך שגזירת הכתוב הוא גבי מעילה כמבואר לעיל ואם כן אף שהשופר אינו יוצא לחולין מכל מקום התקיעה יצאה לחולין ולכך יוצא נמי והוא מוכרח לפי דברי הרמב"ם ואם כן אף בתקע הרבה אינו יוצא לדברי רבא דהיכא דבאיסורא תקע אינו יוצא מטעם מה"ב כמ"ש לעיל והשופר אינו יוצא לחולין רק מה שתקע ומיושב קושיית הכפות תמרים (בטורי) [והטורי] אבן. ועיין תוס' מנחות (דף כ"ו) שהוכיחו מדברי הגמ' האלו שמהני פדיון לעצמות עולה שפירשו אף שאינם בכלל העמדה והערכה ולפמ"ש לא מוכח דאף אי לא מהני פדיון ולא יצא השופר לחולין כמו גבי קדושת הגוף שיש מועל אחר מועל מכל מקום מה שנהנה יוצא לחולין אף בקדושת הגוף

מסכת סוכה

סוכה ל"ג ב' ואין ממעטין ביום טוב הא עבר ולקטן מאי כשר דאשחור אימת אילמא דאשחורי מאתמול דחוי מעיקרא כו'. ותמהו על הרי"ף ורמב"ם שהשמיטו דדוקא באשחור מאתמול דאי לאו הכי הוה נראה ונדחה. ונראה דלכאורה קשה היכא מדמי הגמ' מיעוט הדס לנדחה דבשלמא גבי כיסוי הדם היה המצוה על אותו הדם ושייך דיחוי אצל המצוה וכן גבי קדשים שנשחטו בשעת פגימת המזבח בזבחים (דף נ"ט) היה גם כן מצות זריקה על אותו הדם משא"כ הכא דלא היה המצוה דוקא על אותו הדס ורק אגברא מונח המצוה ליטול לולב אם כן אין שייך דיחוי אצל מצוה וצ"ל דהגמרא סבר כיון דאתרוג אסור כל ז' מטעם דהוקצה כל ז' למצוה וילפינן מעצי סוכה כדפירש"י לקמן (דף ל"ב ב') גבי הדס אסור להריח בו חשיב שפיר מצות הדס גופא מחמת שנקצה למצוה ושייך שפיר דיחוי על המצוה

והנה לכאורה צריך להבין דגבי סוכה המכוסה לפעמים ברעפים ואחר כך הסירו הגג נימא נמי דפסולה מטעם דיחוי ונהי משום תעשה ולא מן העשוי לא שייך כמ"ש המג"א (סימן תרכ"ו ס"ק כ"ו) מחמת דחשיב עשיה חדשה או מחמת שאין הפסול בגופו אבל מכל מקום חשיב דיחוי כמו בקרבנות שנשחטו בשעת פגימת המזבח דגם כן אין הפסול בגופו רק מחמת דבר אחר

אלא נראה דלא שייך כלל דיחוי אצל המצוה רק במקום שאין המצוה נוהג אלא פעם אחת כמו גבי כיסוי הדם שאם מכסין אותו אזיל המצוה וכן גבי קרבנות מצות זריקה הוא פעם אחת וכן בכל דוכתי וכיון שהיה נדחה פעם אחת מאותו המצוה אידחי לגמרי משא"כ גבי סוכה דבכל רגע הוא מצוה חדשה ואם כן מה בכך דאידחית דהא אף אם לא אידחית והיה מקיים אז המצוה מכל מקום היה עתה גם כן המצוה עליו

והנה לפי מה דפסקינן באו"ח (סימן תרל"ח) דכל זמן שלא ישב בסוכה לא איתסר כלל דהזמנה לאו מילתא היא. וכן גבי לולב (בסימן תרס"ה) ואף שהט"ז כתב דלאחר אגידה אסור בלולב דבריו צ"ע עיין בפרי מגדים ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי קרי לה דיחוי דהא אין על זה אכתי שם מצוה ולא דמי כלל לכל הדחוים שהיה המצוה על דבר הנדחה כמו בכיסוי הדם ובקרבן בכל דוכתיה. וצ"ל דהגמ' אזלא אליבא דאביי דאית ליה הזמנה מלתא היא ושפיר אתקצאי בהזמנה לחודא ומיקרי מצוה אבל