בית אברהם לנדא עה

לא שייך היא גופא עבירה שהשופר אינו מצוה רק הקול ולא דמי לולב ואתרוג או מצה שמיקרים הם עצמם מצוה משא"כ שופר שהשופר בעצמו אינו המצוה רק מיקרי תשמישי מצוה והקול היא העיקר ואין בקול דין גזל. ואם כן לפ"ז נראה דלא שייך כלל גבי שופר דיחו אצל המצות דהשופר בעצמו אינו מנוה ולא דמי ללולב ואתרוג כנ"ל רק הקול ועל הקול לא שייך דיחוי דאכתי אינו בעולם ולפ"ז ממילא נסתר קושיא הנ"ל

ובש"ע אורח חיים (סי' תקפ"ו) הביא הרמ"א דעת המרדכי דבשופר של ע"ז אינו יוצא רק בנתבטל מערב יו"ט והוא דעת ר"ת. ולפי דעתי ר"ת לא אמרה אלא גבי לולב מחמת דיחוי אבל בשופר שהוא גופיה אינו מצוה אפשר לא שייך דיחוי והסברא נותנת כמו דלא חשיב מה"ב והא בהא תליא וצע"ג

שם גמר' בשופר של שלמים וכו' לא יצא מ"ט וכו' שלמים לאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין כו' עיין בתשובת שאגת אריה מביא מכאן דאמרינן מה"ב ע"ש ואפשר לדחות קצת לפי מה דאיתא לעיל דפסול שופר של פרה דאין קטיגור נעשה סניגור כדאיתא בירושלמי ובמדרש דזה הטעם דפסלינן מה"ב וגבי שופר שייך יותר מבמצות אחרים כיון דלזכרון קא אתי והנה בספר טורי אבן כתב דהכא בודאי לא יצא משום דאפשר לתקן איסוריה דאם לא יצא לא יעשה האיסור ולא דמי למצה של טבל או לולב הגזול דעבירה נעשית עכ"פ ע"ש

והנה זה תלוי בפלוגתא דעביד מהני או לא ומה שדחה זה בספר טורי אבן תמוה וגם קשה מה שהקשה בקרבן ראשית מקרע בשבת דנימא דלא יצא ויתוקן האיסור דשוב חשיב מקלקל וע"ז לא שייך תירוץ הירושלמי הנ"ל לחלק בין גופיה עבירה דמאי סברא יש הא מ"מ אפשר לתקן

ולכן נראה דהכא טעמא אחרינא איכא דהא לפי רוב הפוסקים מצות צריכות כוונה ובכל מידי דבעי כוונה אמרינן אדעתא דהכי לא עביד וה"נ כיון דבשוגג היה אמרינן דאדעתא דהכי לא נתכוין לצאת וממילא לא יצא דלא חשיב הכוונה בטעות

ולפי"ז יש לומר דבמזיד יסבור ר"י דיצא דלית ליה מצוה הבאה בעבירה ולא שייך לומר אדעתא דהכי דהא היה מזיד בדבר ומיושב קושיית התוספת שהקשו דר"י סותר דברי עצמו דבשופר של ע"ז סובר דיצא וצ"ל דמצוות לאו ליהנות נתנו וגבי שלמים לא יצא. ולפי הנ"ל מיושב דגבי ע"ז יצא משום דמיירי במזיד ואף אי מצוות ליהנות ניתנו מכל מקום יצא דלית ליה מצוה הבאה בעבירה

ועפ"ז אפשר לפרש פלוגתת ר"י ורבא דלכאורה דברי ר"י תמוהים דמאי בכך דנפיק לחולין בתר דמעל הא מכל מקום תקע באיסור. ועל פי האמור מיושב כמין חומר דודאי היכא דשייך מעילה לא שייך לומר אדעת' דהכי לא עביד וראיה מאם נתן לחבירו בשוגג חפץ של הקדש דמעל ואמאי לימא אדעתא דהכי לא יהיב והנתינה בטילה והוי קנין בטעות וצ"ל דגזירת הכתוב הוא ובהכי חייב רחמנא דאין מעל אלא שינוי כמבואר בגמ' וה"נ מעל כיון שתקע בו בשוגג ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נתכוון דבהכי חייב רחמנא משא"כ בשלמים דלא חייב רחמנא קרבן מעילה הדרן לכללא דכוונה בטעות לא חשיב כוונה ואמרינן אדעתא דהכי לא נתכוין וממילא לא יצא דחסרה הכוונה ורבא אית ליה מצוה הבא בעבירה ואם כן שפיר מקשיה ליה דהא מ"מ באיסור' תקע והוי מה"ב דנהי דיצא לחולין מכל מקום באיסור' תקע. ומ"ש בספר טורי אבן דטעמא דרבא דסבר עביד לא מהני נסתר לפ"ז דגבי מעילה גלי קרא דאהני מעשיו ולכך מעל בנתן לחבירו הקדש בשוגג רק טעמיה דרבא דסבר מה"ב כמו שהוכיח בתשובת שאגת אריה

בספר כפות תמרים הקשה לפי דעת הטור דיוצא בסוף תקיעה בלא תחלת ואם כן מאי מקשי באיסורא תקע הא יצא לחולין בתחלת תקיעה. ובספר טורי אבן הקשה לפי דעת התוספת דמה"ב דרבנן ומסתמא תקע תשע כדינו ואחד מד"ת ושנים מד"ס ויצא לחולין בשלש ראשונות דמדאוריית' לא אמרינן מה"ב ובדרבנן (לא) אמרינן מה"ב ע"ש שהאריך ונרא' לפמ"ש הרמב"ם (ה' מעילה פ"ו) דגם בקדושת דמים יש מועל אחר מועל חוץ בנתנו לחבירו יש חילוק בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים ע"ש. וצריך להבין מאי קאמר כיון דמעל נפיק לחולין הא