בית אברהם לנדא עד

אכילה אחת כו' דהיאך משכחת לה באם היה שבת והוציאו בפיו דהא פטור מקרן מחמת קלבד"ם. ותירץ הצל"ח דדוקא לרנב"ה דכרת פוטר אם כן אף לצאת ידי שמים פטור משא"כ אליבא דרבנן דמכל מקום חייב לצאת ידי שמים ע"ש מלתא בטעמא

ולפענ"ד צריך עיון דאם כן מה מקשה בכתובות (דף ל"ה ב') מאן תנא דפליג עליה דרנב"ה דהא חייבי מלקות שוגגין פטורין ולדברי הצל"ח יש נ"מ טובא דלרנב"ה אפי' לצאת ידי שמים פטור משא"כ אליבא דרבנן דדוקא מלקות פטור אבל לצאת ידי שמים חייב ובנתיבות המשפט (סי' כ"ח) תירץ דבהקדש קדושת הגוף הוה התשלומין כפרה דהא צריך לשלם אף דלא חזיא למידי ע"ש ולא משמע כן מדברי רש"י כריתות (דף כ"ג א') ד"ה בגסה שפירש דשפיר חזיא משום שאם עלה לא ירד עיין שם

מסכת ראש השנה

ר"ה (דף כ"ח) אמר רב יהודא בשופר של עולה כו' עיין רש"י ותלשו מחיים דאלו אחר זריקה כו'. והקשו על רש"י דלמה מעייל נפשי' בפלוגתא דאמוראי בזבחים (דף פ"ו) דאיכא מ"ד דאף לאחר זריקה מועלין בו ואין דרכו של רש"י רק לפרש לא לפסוק הלכה. ונראה לתרץ דהנה איתא בע"ז (דף מ"ז) יש דיחוי אצל מצות קא מיבעי ליה גבי אשירה שביטלה ע"ש דעלתה בתיקו וקשה דאמאי בשופר של עולה יצא נהי דנפיק לחולין בתר התקיעה מכל מקום הא כבר אידחי בתחלת יום טוב קודם התקיעה ול"ל מכיון דאם תקע בו יצא לא אידחי כלל הא ליתא דאם יתקע במזיד לא יפיק לחולין ולא יהיה יוצא כמבואר בתוס' ולכך פירש"י דהסוגיא אזלא למאן דאית ליה זריקה מתרת והתוס' הקשו בע"ז דאמאי לא פשיט ממתניתן דסוכה דאם מיעטן כשר דש"מ דאין דיחוי ותירצו דלא דמי דהתם בידו לתקן ע"ש. וה"נ דכיון דזריקה מתרת הרי בידו לשחוט הקרבן ולזרוק הדם ולא חשיב דיחוי וא"ש

ובזה מתורץ נמי מה דקשה על רש"י למה נקט בתלשו מחיים רק דהו"ל למינקט דתלשו קודם זריקה. ולפי האמור מיושב דלא משכחת שנתלש קודם זריקה דהא מבואר זבחים (פ"ו) דקרנים מחוברים יעלו לגבי מזבח ואם כן אם הקרבן נשחט ביום טוב כבר נדחה מקודם שנתלש ולא שייך לומר דהוי בידו לזרוק דהא מחוברין יעלו ואסור לתלוש אותם בידים. ואם נשחט הקרבן כבר מערב יו"ט ולא נזרק הדם כבר נפסל בלינה ואין לו תקנה יותר וחשיב דיחוי כיון דאין בידו לתקן

ועיין תוספת מנחות (כ"ו) דיש פדיון לעצמות עולה שפירשו ע"ש ואם כן אפשר לומר דלא חשיב דיחוי דבידו לפדות ואפשר כיון דמחוסר ממון חשיב דיחוי. ועיין ברמב"ם (פ"א משופר) שכתב הטעם דיוצא בשופר גזול משום דעיקר המצוה הוא שמיעת הקול ואין בקול דין גזל ע"ש והוא מחוסר הבנה לכאורה דמכל מקום המצוה באה על ידי עבירת הגזל והיעלה על הדעת שמותר לגזול שופר ולתקוע משום שאין בקול דין גזל ומה שפירש המ"מ כיון דאחר השומע יוצא ממילא נמי התוקע יוצא ע"ש הוא גופא קשיא דגם לאחר יוחשב מצוה הבא בעבירה על ידי גזל של חבירו. ועיין (סוכה ל"א) גבי אנוונכרי דאף לאחרים חשיב מצוה הבא בעביר'

ונראה לפרש עפ"י דברי הירושלמי שהביא הרשב"א שבת פרק האורג גבי קרע בשבת שיצא ידי קריעה הא מה"ב היא ומתרץ תמן היא גופא עבירה הכא הוא עבר עבירה. וצ"ל בפירושו דדוקא היכא שיש עבירה בגוף המצוה כמו לולב גזול או מצה של טבל הוי מה"ב משא"כ שמצד המצוה אין עבירה רק מחמת הזמן או דבר אחר הגורם כמו בקרע בשבת או שוחט פסח על החמץ לא הוי בכלל מה"ב. ואם כן טעמו של הרמב"ם נכון דגבי שופר