בית אברהם לנדא עג

תמימה לא בעינן פגם דלא שייך גבה פגם משום דאינה עומדת למכור ולמזבח אין חילוק בין שמנה לכחושה וה"נ בתרומת חמץ לא הוה פוגם דהא לא מפסיד מידי ומכל מקום צריך לשלם לפי מידה והיאך אמרינן דתרומה הוה פוגם ונהנה וילפינן מינה הקדש הא גם בתרומה משכחת בלא פגם ואין לומר דהכי פירושו דבדבר ששייך בו פגם בתרומה הוה תמיד פוגם דהא אוכלו ושפיר ילפינן מיניה דגם הקדש בדבר ששייך בו פגם דאינו מועל עד שיפגום. אבל זה אינו דהא בבריית' שם ילפינן נהנה בדבר שאין בו פגם מרבויא דתמעול מעל מכל מקום ואמאי לא ילפינן לה מתרומה גופא דבדבר שאין בו פגם כגון תרומת חמץ דלא שוה מידי גם בתרומה חייב וילפינן הקדש מינה. ומכאן הוכיח הרמב"ם דאליבא דהלכתא קיי"ל לפי דמים משלם ולא לפי מידה כסתם מתניתן דהכא

רמב"ם (פ"י מתרומות ה"ז) והשותה יין מתרומה שנתגלה כו' משלם קרן וחומש. ועיין בכ"מ שכתב על דברי רבינו שהוא תוספתא ולכאורה קשה לפי מה דפסק הרמב"ם לפי דמים משלם אם כן אמאי משלם בתרומה נקורה או ביין שנתגלה הא לא חזי למידי כדפסק הרמב"ם להדיא (פי"ב הי"ג) דיין תרומה שנתגלה ישפך ולא חזי למידי ומהתוספת' אין ראיה דדילמא אתיא כמ"ד דלפי מידה משלם דהא פלוגתא דתנאי הוא אבל לפי פסק הרמב"ם דלפי דמים קשה וצריך לומר כיון דלא מיתסר אלא משום ספק סכנת נפשות וכיון דשתי אחר כך ואינו מזיק ליה אגלאי מילתא דשפיר היה שוה דמים ולא שתה ממנו הנחש כלום ולכך חייב לשלם

רמב"ם (פי"א מתרומות ה"ח) ע"ש. ועיין במל"מ שכתב דדוקא בנתחלל בהיתר אבל לא בנתחלל באיסור ע"ש. ולדעתי שדבר זה במחלוקת תליא שדעת התוס' במנחות (דף ס"ט) דהא דאמרי' ביומא גבי זר שבלע שזופין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן דאינו משלם אלא דמי עצים משום שכבר נתחללה ע"ש. אלמא אפי' בנתחללה באיסור הוה מחוללת. אלא דלדעת רש"י ביומא (דף פ"א) הטעם משום דלא חשיבי אכילה משום דכבר אימאס וגבי תרומה כי יאכל כתיב ואם הקיאן אחר תו הוה שלא כדרך הנאתן והוה כמו אכילה גסה דפטור מחומש ומשמע דמשום שנתחללה לא מיפטר משום שלא נתחללה בהיתר. וסייעתא לדברי משנה למלך

ואולם דברי התוספ' במנחות צ"ע טובא לפענ"ד כיון שהתוס' שם לא רצו לפרש מחמת שאינו ראוי לאכילה רק משום שנתחללה כבר וצ"ל דהתוס' סברי דאכתי הוה דרך אכילתה בכך ואם כן קשה דנהי נמי דנתחללה מכל מקום צריך לשלם בתורת חולין וע"כ צ"ל כסברת רש"י דלא חזיא שוב לאכילה מחמת דאימאס ואם כן אין צריך לומר משום שנתחללה דבלאו הכי פטור דלא חשיב אכילה ופטור כמו באכילה גסה דפטור מתרומה. ומצאתי אח"כ בת"י ביומא דף פ"א שהקשה כן

ונראה ליישב דברי התוספ' לפמ"ש בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי כו' דשלא בפנינו אכתי מחזי חזי כדאיתא בחולין ע"ש. והנה נראה דאף דחזיא שלא בפנינו לאדם שלא ידע שכבר היה במעיים מכל מקום אינו שוה רק לעצים דהא אינו רשאי למוכרו לשום אדם ואפי' לנכרי דהוה גניבת דעת דאסור כמבואר חולין (דף צ"ד) דאסור למכור תרנגולת טריפה בחזקת שחוטה ולפ"ז שפיר הוכיחו התוספ' במנחות דהטעם הוא משום שכבר נתחללה דהא משמע דהאחר פטור אף שלא ידע שהקיאן הראשון ואמאי דהא שלא בפניו מיחשיב אכילה כדאיתא בחולין (ע"א) אלא ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום שכבר נתחללה והא דלא משלם לראשון אלא דמי עצים היינו משום שאינם שוים יותר דהא אינו רשאי למוכרם לאכילה מטעם גניבת דעת וגם לא שייך לחייבו מטעם נהנה ז"א כיון דאינו שוה יותר ודמי לתרומה טמאה דאין צריך לשלם אלא דמי עצים כמ"ש לעיל מלתא בטעמא כנ"ל ליישב דברי התוס' שלא יהיה תמוהין כ"כ ולסברא זו מיושב גם קושיית התוספ' בכתובות שהקשה דהא אי אהדרה הוה חזי שלא בפנינו ולפמ"ש ניחא דמכל מקום דין ממון לא שייך ואינו שוה כלום מחמת דאסור למוכרה כנ"ל

ראיתי בספר טעם המלך שהביא בשם הצל"ח על פסחים לתרץ הקושיא מכריתות דיש אוכל