בית אברהם לנדא עא

דנהי דאימאיס קודם הבליעה מכל מקום צריך לשלם מה שנהנה דכיון דלאו אכילת איסור הוא רק בשעה האסורה שפיר מיחשיב הנאה

עוד שם ברמב"ם (הי"ב) וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצ' כו' ואם היה ערב פסח הרי אלו פטורין מלשלם ע"ש. ועיין בכסף משנ' שכתב דהרמב"ם סובר דעל החומש בלאו הכי פטור מידי דהוה אבת כהן שנישאת לישראל אל דפטורה מחומש דאינה זרה גמורה רק הפלוגתא הוא בערב פסח דזמנו בהול אז פטור מקרן יע"ש

ולדעתי יש לתמוה טובא דלמה יהי' פטור מקרן דנהי דזמנו בהול מכל מקום יהא צריך לשלם מה שנהנה. וא"ל דמיירי שאכל תרומה שנתנו לו ישראלים שהיה בחזקת כהן ואח"כ כשנודע שהוא בן גרושה ואם כן הוה כתרומה שלא זכה בה כהן דפטור מחמת שהוא ממון שאין לו תובעים דאם כן אף בשאר ימות השנה פטור מקרן כיון דלא משלם חומש אם כן אין התשלומין לכפרה כמבואר במשנה (דתרומות פ"ו) וממילא גם מקרן פטור דהוה משאל"ת כמו באוכל מתנות כהונה אלא ודאי דמיירי שאוכל תרומה שיש לה בעלים ואם כן קשה דאמאי בערב פסח פטור נהי די"ל דמיירי באין הבעלים כאן ואם כן יהיה הפסד תרומה דיצטרך לשורפה בפסח וגם אין שהות למוכרה לאחרים ולכך פטור מ"מ יהא צריך לשלם מה שנהנה

ונראה לומר לפי מה דמבואר ח"מ (סי' רל"ב) ויו"ד (סי' קי"ט) במוכר דברים אסורים דצריך להחזיר הדמים אפילו אכלן הלוקח דזה לא מיקרי הנאה מחמת שהוא אכילת איסור וה"נ כיון דנודע שהוא בן גרושה והיה אכילתו באיסור פטור מטעם נהנה דלא חשיב הנאה וגם מטעם מזיק פטור כיון דזמנו בהול ולא היה שהות למוכרה לאחרים אם כן חשיב כמו אונס ומזיק באונס גמור פטור כמ"ש התוס' ב"ק (דף כ"ז ב') ד"ה ושמואל אמר כו' אבל בשאר ימות השנה נהי דמטעם נהנה אין לחייבו אבל מכל מקום מטעם מזיק חייב לשלם הקרן כיון דאין זמנו בהול

אבל אכתי קשה דהא מבואר שם בחו"מ דאם מכר איסורין מדרבנן ואכלן הלוקח דאין צריך המוכר להחזיר הדמים ע"ש וצ"ל כיון דאין אסורים אלא מדרבנן שפיר חשיב הנאה אם כן קשה אמאי נקיט הרמב"ם בן חלוצה דאין איסורי' אלא מד"ס כמבואר יבמות (דף כ"ד) ואם כן אפילו בערב פסח יהא צריך לשלם מה שנהנה. ונראה ליישב דמזה יש ראיה לדברי הש"ך ביו"ד (סימן קכ"ז ס"ק) שכתב הטעם בדברי איסורי דרבנן מחמת שלא העמידו דבריהם להוציא ממון ע"ש ואם כן ניחא הכא דכיון שבאנו להוציא ממון מן האוכל שפיר דמי לאיסורי דאורייתא ואמרינן דלא חשיב הנאה ודוקא במוכר שהוא להחזיק אמרינן דלא העמידו דבריהם כנ"ל

ועפ"י דברים האמורים יתישבו גם כן דברי הרמב"ם (שם) התמוהים שכתב לחלק באם אכל תרומה בשאר ימות השנה ונודע לו שהוא בן גרושה וכו' דמשלם את הקרן ולא את החומש ותמה הכ"מ דמניין לו לחלק בין קרן וחומש דהא מהגמ' אין נראה כן אלא דבעי דוקא ע"פ ומשמע בשאר ימות השנה אפילו חומש חייב עיין פסחים דף ע"ב. ולפי הנ"ל יש לומר דטעמא דרמב"ם דפוטר מחומש אפילו בשאר ימות השנה דהא קיי"ל כי יאכל פרט למזיק ואם כן היכא דאכלו כדרך אכילתו ע"י לעיסה ועל הלעיסה אין חיוב חומש רק על הבליעה ומשעת לעיסה עד שעת הבליעה מיקרי תמיד זמנו בהול כיון דאם לא יבלע ויחקור לידע אם הוא כהן כשר יהיה הפסד תרומה ודמי לתרומת חמץ ע"פ דזמנו בהול מחמת הפסד תרומה ולכך מחומש פטור תמיד דזמנו בהול משא"כ קרן דחייב מיד על הלעיסה אם כן בשאר ימות השנה חייב מטעם מזיק משא"כ בע"פ דפטור מטעם מזיק מטעם דמיקרי אונס גמור דזמנו בהול כנ"ל

אלא דזה דוקא למה דקיי"ל כר"י דסבר באם נודע שהוא בן גרושה כו' ותרומה בתוך פיו יפלוט ושפיר יש לומר דעיקר חיוב חומש על הבליעה דעל הלעיס' אין חיוב דאינו אלא מזיק בעלמא משא"כ לר"א דאית לי' במס' תרומות פ"ח דאם תרומה בתוך פיו יבלע אף שנודע שהוא חלל א"כ ע"כ צ"ל דעיקר חיובא אליבא דידי' הוא על הלעיסה דהא הבליעה היה בהיתר רק דחייב על הלעיסת ולא דמי למזיק דפטור מחומש כיון דעל ידי הלעיסה ע"כ יצרך לבלוע ואם כן אליבא דר"א לא מיקרי זמנו בהול אפילו לענין חומש רק בערב פסח לא בשאר ימות השנה